בשתי סדרות שאני מאוד אוהבת (האנטומיה של גריי והאוס, ונתעלם לרגע מהקונטקסט הרפואי), לגיבורה הנשית יש אישיו עם damaged people. אני בכוונה נצמדת למינוח האנגלי, מפני שלתרגום העברי יש קונוטציה שלילית שישר מעלה בי את האסוציאציה החבוטה של נשים שמחבבות גברים דפוקים. המונח המקורי לעומת זאת אומר משהו מורכב יותר, מציין איזו חיבה כללית לאנשים לא מושלמים, לאנשים מורכבים.
ג. שממשיך להטריד את מנוחתי לאחרונה, אומר באופן סדרתי את הדברים הלא נכונים. ברור לי שזה מגיע ממקום קצת חסר אונים, שלא יודע מה לעשות ואיך להתנהל ושמתבטא, למרבה הצער, בגמלוניות. יותר מפעם אחת אמרתי לאנשים סביבי שנמאס לי מהפורמט הזה של אנשים שלא יודעים מה צריך לעשות, שיש לפלס עבורם את הדרך, לא מתחשק לי להיות הנני של אף אחד, אני מחבבת גברים שבטוחים בעצמם, שמנוסים, ולא ממקום שבו אני הילדה הקטנה שמחפשת מישהו שיוליך אותה, אלא ממקום שחפץ באנשים שווי ערך סביבו, שיהוו אתגר ולא מרכז תמיכה. ויחד עם זאת, ג. כאמור מטריד את מנוחתי, דווקא בסרבול שלו ובגמלוניות ובתנועת המטוטלת הזו שבה הוא מתקרב ונבהל ואומר תמיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. ובזמן שהמטוטלת הזאת גורמת לי לסרב לעזור לו בכל צורה או להיות אמפטית, אני עדיין חוככת בדעתי האם עלי לשמור נפשי ולהתרחק כמו שהאינסטינקט צווח לי לעשות או לאפשר לעצמי להכיל את המורכבות הזאת ובו זמנית, לברר האם לא סיפרתי לעצמי סיפור יפה רק כדי לחמוק מהסטריאוטיפ החבוט שבו אני פשוט מחבבת - גברים דפוקים.
*מאיר אריאל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה