הרופאים מרוצים הניתוח הצליח ומעכשיו את לא חולה

אחר כך אני אזכור שהפעם האחרונה שלנו ביחד היתה במיון. כמו בסרט אימה התחלנו מחובקים ושקענו לאט, מתקרבים אל הפואנטה האכזרית שמגיעה לכאורה אאוט אוף דה בלו. שאלתי אותו את כל השאלות הלא נכונות רק כדי שינדב לי מצידו את כל התשובות הלא נכונות ואני אוכל לקפל אותן לתוך השיא שיגיע אחר כך, בדירה שלי, בעמידה זמנית בשני קצוות החדר, רגע לפני שישאל אם אני רוצה שילך.
במיון לא מצאו כלום, ערכו את כל הבדיקות הנדרשות ביעילות ובזריזות והיו אפילו נחמדים. "אתה בריא" הם אמרו לו בסוף, וגם הוסיפו בטון מתנצל "יש דברים שהרפואה לא יודעת להסביר". לא הופתענו, ידענו את כל זה קודם ובכל זאת הלכנו למיון ביום חמישי בשעות העומס, רק כדי שנוכל לעזוב אותו שותקים באמצע לילה קר במיוחד, נוכחים שוב לדעת שלפעמים החולה מת גם כשהניתוח מצליח.

זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר

בדמדומי הבוקר, שניה אחרי שהשעון המעורר מצלצל ועוד מתחפרים זה בזו והשמיכה לוהטת, הוא אומר לי - אני אוהב אותך. מתחת לעיניים הסגורות, הכלואות עוד בתרדמת הלילה אני חושבת לעצמי שהוא עוד ישן ושיותר מכל מחווה אחרת, זו נוגעת לי במיוחד. כמו צעקה ראשונה של תינוק, המילמול הראשון של הבוקר, כמו רפלקס.
אני מסתובבת במעגלים, נבהלת ושוב חוזרת. גם כשאני כועסת או מיואשת אני רואה אותו ומתמוסס בי איזה מעיין שלא ידעתי שיש בי. ברגע הזה בבוקר, אני חושבת לעצמי שיהיה לנו טוב. טוב מטוב. טוב מאוד וזה מתחיל כבר בבוקר בבוקר.

פרה-אפילוג

עברו כמעט חודשיים ונדמה שחלף הנצח. הספקנו לדבר על אהבה וילדים וחתונה. לא חתונה כשלעצמה, אלא אחת כזאת עבור הויזה שהוא יצטרך לקבל כדי לעבור איתי לארצות הברית עוד פחות מחצי שנה. ועברו רק חודשיים. אלוהים, אני אומרת, רק חודשיים. והוא מבקש ממני לבוא איתו למרפאה ולשיננית ולרואה החשבון, רק בשביל להחזיק לי את היד לפני ואחרי והזמן שלי איתו הוא בור ללא תחתית. והוא אומר שאין לו מה להסתיר ממני ומשנן באוזני את הססמאות שלו ואני כועסת ואומרת לו שיפסיק עם זה, כי זה לא מצחיק אותי, כי כל כמה שהוא כל כך מונח לפני, העולם שלו נסתר ממני והפער ביננו עמוק מהתהום שאפשר להעלות על הדעת והתלותיות שלו מפחידה אותי ובכל דבר נפלא, יש איזו עצם אפלה שאני לא יודעת לשים עליה את האצבע ורק מפעם לפעם, בשניות המעטות שבהן אני לא איתו או לא עושה דבר מה אחר, אני חושבת לעצמי שהדבר הזה שאני נמשכת ונשאבת אליו הוא גם מה שמפחיד אותי למוות. עוד שבוע יהיה חודשיים ואני שוב נעלמתי כאן ובעוד אי אילו מקומות שאני עוד לא יודעת למפות ועכשיו כתבתי לו סמס. אני לא מסוגלת יותר.

אוזניי עצומות. חיוכך זכרון עמום

לפעמים עוברת לי בראש המחשבה על איך זה שנכנסתי מלכתחילה לקשר עם אדון כלום והאם זה אומר שאני מוכרחה להידפק כדי לברר את הגבולות של עצמי. פעם אחת הכלום סיפר לי שהיתה בחורה שסירבה לצאת איתו בגלל שיש לו ילדות. הסיפור הזה ניקר לי בראש תקופה כל כך ארוכה. שאלתי את עצמי איך זה שהגבולות שלי רחבים כל כך, איך זה שעוד לפני שהתחיל משהו עם כלום, לא אמרתי לעצמי, אולי לא כדאי שאני אתחיל משהו, אולי כדאי לי להישמר מפני הצער העתידי, הרי יכולתי להעיד על עצמי כבר אז שבחור בן יותר מארבעים עם שתי ילדות זה לא ממש עסק בשבילי בטווח הארוך, ובכל זאת קפצתי למים, רק כדי לגלות אחרי שנתיים שהלב שלי באמת לא עומד בזה, שהצער, שיכולתי לדמיין מראש, גדול אפילו יותר מהדמיונות הכי פרועים שלי. וגם כשכבר זיהיתי את הצער, חייתי איתו תקופה ארוכה מאוד לפני שהייתי מסוגלת ללכת. שנה שלמה חזרתי הביתה לבית שכבר לא היה שלי, לחיים ששנאתי, לבן זוג שכבר לא דמה לאיש שבו התאהבתי. וכל הזמן אמרתי לעצמי, יש אנשים שהסף שלהם אחר, שעומק הסבלנות שלהם אחר, נכון יותר, שומר יותר, ולמה אני לא.
כבר יותר מחודש שאני ואלף יחד. עברנו את מחסום השבועיים, את מחסום המריבה הראשונה, ושליו לי מאוד. ומרגיש לי נכון וטוב. ובכל זאת - אלף חולה. לא במחלה שמתים ממנה, לא במחלה שרואים, אבל בכזאת שיש לה השפעה ממשית על היום יום. לפעמים יותר ולפעמים פחות. זה לא מצריך ממני הרבה למעט אמפתיה והתחשבות וכשהוא אומר לי שהוא יודע שזה סוג של עול, אני עונה לו שזה יהיה מתנשא מצידי לחשוב שהמחלה שלו היא העול שלי. ובכל זאת, חולפת לי בראש המחשבה, האם זה דומה? האם מישהי אחרת באותו מקום היתה אומרת לעצמה, בואי לא ניכנס לזה? בואי נישמר? יש באלף כל כך הרבה דברים מקסימים. מעט מאוד מהם מצאתי באנשים אחרים, ואת כולם יחד אף פעם לא באדם אחד. האם ראיתי דברים מקסימים גם באדון כלום? כאלו שהסיטו את המאזן לחיוב למרות כל המינוסים? ואם כן, אז איך זה שבראי הזמן, אדון כלום נראה לי כמו כלום שעדיף היה לו לא קרה כלל.