אחר כך אני אזכור שהפעם האחרונה שלנו ביחד היתה במיון. כמו בסרט אימה התחלנו מחובקים ושקענו לאט, מתקרבים אל הפואנטה האכזרית שמגיעה לכאורה אאוט אוף דה בלו. שאלתי אותו את כל השאלות הלא נכונות רק כדי שינדב לי מצידו את כל התשובות הלא נכונות ואני אוכל לקפל אותן לתוך השיא שיגיע אחר כך, בדירה שלי, בעמידה זמנית בשני קצוות החדר, רגע לפני שישאל אם אני רוצה שילך.
במיון לא מצאו כלום, ערכו את כל הבדיקות הנדרשות ביעילות ובזריזות והיו אפילו נחמדים. "אתה בריא" הם אמרו לו בסוף, וגם הוסיפו בטון מתנצל "יש דברים שהרפואה לא יודעת להסביר". לא הופתענו, ידענו את כל זה קודם ובכל זאת הלכנו למיון ביום חמישי בשעות העומס, רק כדי שנוכל לעזוב אותו שותקים באמצע לילה קר במיוחד, נוכחים שוב לדעת שלפעמים החולה מת גם כשהניתוח מצליח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה