בדמדומי הבוקר, שניה אחרי שהשעון המעורר מצלצל ועוד מתחפרים זה בזו והשמיכה לוהטת, הוא אומר לי - אני אוהב אותך. מתחת לעיניים הסגורות, הכלואות עוד בתרדמת הלילה אני חושבת לעצמי שהוא עוד ישן ושיותר מכל מחווה אחרת, זו נוגעת לי במיוחד. כמו צעקה ראשונה של תינוק, המילמול הראשון של הבוקר, כמו רפלקס.
אני מסתובבת במעגלים, נבהלת ושוב חוזרת. גם כשאני כועסת או מיואשת אני רואה אותו ומתמוסס בי איזה מעיין שלא ידעתי שיש בי. ברגע הזה בבוקר, אני חושבת לעצמי שיהיה לנו טוב. טוב מטוב. טוב מאוד וזה מתחיל כבר בבוקר בבוקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה