הילד בן שלושים. הוא מובטל מעבודה ואהבה

אני יושבת בבית חשוך. מרפרשת על המייל, על הפייסבוק, על הבלוג. העיקר שיקרה משהו. אבל לא קורה. נראה שנגמר עם ד', זה התחיל אתמול בעוד שיחה סתמית על כמה שהוא מרגיש מנותק ומרוחק ועל איך שהוא לא יודע למה לייחס את זה והתגלגל לאיזה מקום שפקע בי מיתר, סתמי באותה המידה. הוא איש מלא ספקות, ד', והספקות האלו מתגלגלים גם אלי ואל הקשר שלנו והתגלגלו גם לאמירה שלי, שאולי אנחנו צריכים לעצור אותנו ושאולי הוא צריך לחפש עד שידע בודאות, כי אני לא מסוגלת להכיל את המקום המבולבל הזה, ואז לשתיקה הארוכה מידי שלו. כשהוא כבר חזר לדבר, זה היה מאוחר מידי, כי השאלה שלי כבר התחלפה באמירה. הוא התמרד נגדה חלושות, ביקש שנמשיך לדבר אחר כך ואני שאלתי מה הטעם. העולם נראה לי סתמי, המאבק על קשר נכון ובריא נראה לי סתמי. הוא מחפש את עצמו, כל כך מחפש, שאני לא מרגישה שיש לי מקום בחיפושים ובאבידות ובניתוקים שיש לו מסיטואציות שנראות לי לכאורה לא מזיקות ושאין לי דרך לחזות כיצד הן יתפתחו בראשו הקודח. לפעמים הוא נראה לי כמו הילד ההוא של אהוד בנאי, שכבר בן שלושים ויש לו חום גבוה והוא מובטל מאהבה ועבודה. אני זקוקה למשהו אחר, מגובש יותר, שאפשר להניח עליו ראש. תמיד אני מוצאת רק כאלו שאי אפשר להישען עליהם. ואולי האי-הישענות כבר מוטבעת בי כה עמוק שאין לי סיכוי לזהות אחד שנשענים עליו או להיות מסוגלת להישען כשאני כבר אפגוש מישהו שאפשר איתו. אני גם זקוקה למשהו דומה לד', באיזה לבל בסיסי מאוד, אבל אין לי כוח להיאבק על זה. אני רוצה שיהיה קל. כרגע אני לא רוצה שיהיה בכלל. אולי רק להתכנס לתוך אוהל המחאה הפנימי שלי, להתנחם במטלות פשוטות כמו להתקלח ולסדר את הארון. כנראה שעוד נדבר, אבל לא היום, לא מחר, כרגע אני צריכה שינה בלי חלומות.

זה היה סיפור של חורף, לא יותר

אני ממשיכה לקרוא את הבלוג של אלף, שמתעדכן משהו כמו ארבע פעמים ביממה. לא למדתי לרסן את הסקרנות שלי עדיין. מידי פעם הוא מזכיר אותי בתור האקסית הנוראה. כלומר, בין סיפור אחד על זיונים לסיפור אחר על זיונים שרקח במוחו הקודח או מזכרונו הרחוק. זה אפילו לא מעליב. העולם הפסיק לאכזב אותי. עבורו ועבור אדון כלום הייתי אהבת חייהם. הבחורה שהם חיכו לה. הדבר המשמעותי הזה שחבל שלא קרה להם קודם, שהפך להם את סדרי העולם. שניהם היו מוכנים לחצות את העולם איתי. כמה אירוני ששניה אחר כך הפכתי להיות המכשפה שטוב שנעלמה מחייהם. הכי אירוני הם הנסיונות של אלף, ממש במקביל לתיאוריו הלא מחמיאים, לחדש איתי את הקשר. האיש הזה נראה לי כל כך ריק פתאום, כמו שאר הסיסמאות שפיזר סביבו. ויותר מריק, לפעמים אני חושדת שהיה שמץ של אמת בחששות שלי שהאיש לא לגמרי מסונכרן עם המציאות. כשאני מספרת את כל זה לשין, הוא אומר לי שלראות בי המכשפה האיומה קטנוני באותה מידה כמו לראות בי את אהבת חייהם, ויש צדק בהקבלה הזו. באופן מפתיע, השיחה הזו מצליחה לפרק ממני את המועקה. אולי אני צריכה להפסיק לצפות מאנשים להיות משהו שאין בכוחם להיות ולהזכיר לעצמי את הדברים שאמרתי אחרי הפרידה מאדון כלום, אנשים מוכרחים לספר לעצמם איזשהו סיפור. אולי הגיע הזמן להתרגל למחשבה שברוב המקרים זה לא יהיה דומה לסיפור שלי.

ברגע של געגועים ברגע של דממה

שברי שברים מגיעים אלי הבוקר. הגוף התפוס מהחתונה של מאיה אתמול. איה השיכורה שלא הפסיקה להגיד לי שאני והיא קורצנו מאותו החומר. היא היתה כל כך מתוקה, איה, והיה כל כך כיף לרקוד עד אפיסת כוחות ויש את התכנית מחקר שלא מתקדמת והקפאון המתסכל ואת הסיבוכים שנלוו פתאום לנסיעה. אף אחד מהגרנטים שהגשנו לא התקבל, יש כסף למשכורת, אין עבור המחקר, או לפחות לא עבור המחקר היקר שתיכננו לעשות במקור, והמנחה, הבאמת נהדרת שם, שכותבת לי שהיא חוששת שזה לא מאוד יקדם אותי, לעשות דברים שכבר עשיתי, ושאני צריכה לחשוב מהי ההחלטה הטובה ביותר בשבילי ושיש סיכון מסוים שאני אעבוד להשיג תוצאות ראשוניות בשביל להגיש גרנטים נוספים ושלא נקבל אותם. ומהצד השני, היעדר אלטרנטיבה קיימת. זה נכון שאפשר לחפש אופציות נוספות אבל זה להתחיל את הכל מחדש, ובעוד חודשיים אני אהיה מחוסרת עבודה, כלומר עדיין תהיה לי המון עבודה, אבל אני אהיה מחוסרת משכורת, וגם מחוסרת דירה שאותה כבר הזדרזתי להעביר באוקטובר הקרוב לש' שהולך לגור עם השותף המהמם שלי ואני לא יודעת במי מהם אני מקנאה יותר. יותר ברירות רק הופכות אנשים לפחות מאושרים. אני רוצה שהמצב יחזור לקדמותו, לרגע שבו ידעתי שאני נוסעת בספטמבר בלי סיבוכים ודילמות או לכל הפחות ללילה של אתמול שבו האלכוהול זרם לי בדם והמוזיקה היתה מדויקת והשמיים ניצנצו באלף כוכבים.

הלב שקפא הפשיר

הכי הרבה זמן לוקח לי - למצוא את האיזון הנכון בין לצאת מגדרי בשביל אחרים ולזכור שיש גם אותי. זה לא קורה לי עם העולם כולו. למעשה, עם העולם בכללותו אני מתנהלת במאוזן באופן יחסי, שומרת על גבולות ברורים וערה מאוד לאינטרסים של עצמי, אבל לא עם אנשים קרובים, ששם מתבלבלים לי הגבולות ומתערערים לי הרצונות, כמו עם ר' למשל בנסיעה להודו, שהסתיימה בהתפצלות מלווה במפח נפש אבל גם בשבועיים של טיול לבד, חופשי ממחויבויות ולכן גם נקי, למצוא בעצמו הנאות קטנות, בחירות שלמות, רצונות אותנטיים. גם הנסיעה לפוסט דוקטורט עם ד' מעלה את אותו קונפליקט. בשביל ויזה אמריקאית צריכים להיות נשואים או לפחות חתומים על אי אילו ניירות. זה גדול עלי, בלי קשר לד'. זה היה גדול עלי גם עם אדון כלום אחרי שנתיים ביחד, וזה נראה לי אבסורד עד כדי מגוחך עם אלף שנכשל כשלון חרוץ בקריאת המציאות. זה גדול עלי באופן כללי, אין לי עניין מיוחד להתחתן. טובים לי חיי ללא מסמכים. אז בתוך בליל הדילמות האלו, אומרת לי א' היקרה, אז שיגיע עם ויזת תייר, בלי אישור עבודה. זה לגיטימי, תוכלו לבדוק, בלי לחץ, בלי התחייבות מכבידת לב וניירות. והיא צודקת. ומשהו בהצעה הכה פרקטית שלה מחלחל גם אלי ואני אומרת לו את זה, והוא אפילו שמח על הורסיה המעודנת שאני בוחרת לנו ועל היכולת שלי למצוא מילים מחדש אחרי השיחה המקפיאה הקודמת. אז העולם הפשיר קצת, ואפילו התחמם ומשהו חדש נוסח בקשר עם ד', משהו קרוב יותר, נטול מגננות. משהו מאוזן, שמצליח לשים את האצבע על רצון אותנטי, גם אם חמקמק ומלא בקשרים פנימיים וסבוכים.

תרימי את הראש מעל המים

ד' פצח אתמול מיוזמתו בשיחה על הנסיעה שלי לפוסט דוק. מוזר התזמון, בעקבות כל האירועים האחרונים וגם קצת האכזבה מהנסיעה שלא היתה למדבר והדברים שקרו בעקבותיה. ואולי דווקא בגלל ולא למרות, וצריך להסתכל על זה אחרת ולחשוב שהתזמון דווקא הגיוני. הוא רוצה לבוא, זה הדבר היחיד שאני זוכרת מכל מה שאמר, והתגובה שלי היתה צוננת. כלומר, הכי ישמח אותי בעולם אם הוא יצטרף ויסתדר ביננו, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד את זה. המקום הזה אצלי, הקונספט של הנסיעה ביחד או לבד, כבר כל כך שבור, שכל מה שיצא ממני היו הפחדים. הפחד מהאחריות, מהמחשבה שזה לא יסתדר, שפתאום נגלה בארץ אחרת ורחוקה שזה לא הדבר שתיכננו. או יותר גרוע, שנדבר ונתכנן ושום דבר לא יקרה בסוף. אין לי כוח לעוד אכזבה כזאת. כבר כל כך התרגלתי למחשבה שאני אסע לבד. שמוטב ככה. ויש את העניין של הויזה והאמריקאים הידועים בשמרנותם. נצטרך משהו פורמלי כדי שמישהו יתן לו ויזה ואני עוד לא שם. כלומר - לא מולו. איתו אני דווקא במקום בטוח. אני עוד לא במקום הזה עם עצמי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתחייבות כזאת, חסרת משמעות ככל שתהיה, ואולי דווקא בגלל זה. ומהצד השלישי, זה משמח באמת. הוא חשב על משהו שהוא יוכל לעשות שם וזה נשמע כמו רעיון טוב. כזה שהוא יוכל למצוא בו מקום וסיפוק. וטוב לי איתו, במובן הפשוט ביותר של הדברים. אנחנו מתקשרים מעולה ונעים לנו ביחד, וצריך רק להעיז. קצת איבדתי את האומץ בלקפוץ אל המים בכל מה שקשור לזוגיות. אני צריכה למצוא את השריר הזה מחדש.

בדיעבד

אתמול נתקלתי בטעות בבלוג של אלף. מה הסיכוי שזה יקרה במקרה? אחד למליון. לא ידעתי שהוא בכלל כותב. פעם הוא אמר לי איך הוא היה קורא לבלוג שלו. חיפשתי משהו על הודו ומשהו תפס לי את העין. לא במקרה - פוסט שהיה קשור אלי. היה מוזר היה לקרוא אותו. איפשהו קיויתי שיש לו איזה עולם פנימי עשיר שהוא מסתיר מהעולם, אבל האמת העגומה היא שיש מעט הפתעות כאלה. עולמו הצר ריק להחריד, הוא עסוק בזיונים או בדרך להשיגם. את תפיסת עולמו ההזויה משהו שלו הוא שוטח גם על גבי הבלוג. בדיוק אותה אחת ששמעתי כבר בעבר, אולי טיפה יותר אותנטית. לפני כמה ימים הוא שלח לי הודעה לבוא לישון איתו צהריים. זו הזמנה ברורה לסקס שאולי הייתי מקבלת בשמחה בזמן אחר בכוכב אחר. התלבטתי אם לענות ובסוף החלטתי להיות הוגנת. כתבתי שאני במקום אחר ושאני מקווה ששלומו טוב. הוא ענה תשובה צינית וחזר מבחינתי לקופסה שהוא גר בה עשר דקות קודם לכן. מה בכלל מצאתי בו, אני תוהה. סקס טוב? האם זה באמת הספיק לי לכמעט חודשיים של תקשורת אינטנסיבית איתו? הוא איש ריק, מתוסבך, עמוס לעייפה בכשלים רגשיים וכלוא בתפיסת עולם ילדותית. על מה היינו מדברים חיים שלמים? קצת מפחיד להסתכל על דברים כאלו בדיעבד.

כמו שועל במנוסה שאיבד כיוון

לוקח לי זמן לעבד, אבל בסופו של דבר אני מרגישה ששוב היינו בסיטואציה שבה אני מקיאה והוא ממשיך לישון. ההתרחקות שלי ממנו עכשיו מבהילה אותו ומעוררת אותו לפעולה, אבל נדמה שרק חרדת נטישה מובילה אותו למקומות שבהם הוא נוקט עמדה או יוזמה. בארוחה עם המשפחה שלו, יכול היה להיות נעים לולא החיבור לנסיעה למדבר. אח שלו ואשתו היו קצת אגרסיביים ביחס לבחירה שלנו במסלול הטיול והרגשתי שלא היתה לי ברירה אלא לשחק איזו הצגה כדי להימנע מקונפליקט. כל העמדת הפנים עלתה לי בהמון אנרגיה וכשיצאנו מאצלו, הדבר הראשון שרציתי היה לבכות. הרגשתי שאני לוקחת לטיול ילד קטן ולא בן זוג שחולק איתי באחריות. היה מתוכנן להיות יום חם במיוחד אבל הבחירה במסלול לא היתה חסרת אחריות. התייעצתי עם חברים שמכירים את המדבר כמו את כף היד וסמכתי עליהם אבל לא הצלחתי להביא את הבטחון הזה כשניסיתי להצדיק את הבחירה שלי. בכלל לא רציתי להצדיק שום דבר, זו היתה אמורה להיות הבחירה שלנו, לא שלי. הרגשתי כמו עכבר במלכודת. ובכלל, כל העסק הפך להיות מין אופרציה מורכבת. בסה"כ נוסעים קצת דרומה, לישון במדבר ולטייל בטבע. במקום סיטואציה קלילה שבה הוא ואני לוקחים קצת מים, מפה וכובע ונוסעים, קיבלתי הכנה ומנה בלתי סבירה של דאגות שהיו מתאימים אולי לטיול של עשרה ימים בג'ונגל. בדרך דרומה אל המקום שהאח ואשתו ספק המליצו ספק תבעו לנסוע אליו, אמרתי לו שאני מקבלת החלטות כמו אי בודד ושהוא זקוק לדיון רב משתתפים שהרבה פעמים מדברר את הפחדים שלו. זה היה בשלב שבו עוד לא התייאשתי מלנהל דיאלוג, אלא שגם בתוך המקום הזה אני זו שהיתה צריכה לגייס אופטימיות. אני הייתי צריכה לפרוש שמיכה של אחריות לד' המתנדנד ושמעדיף לשבת על הגדר במקום לגייס אי אילו תעצומות נפש. לשין אמרתי אחר כך שההחלטה לחזור הביתה היתה הדבר האותנטי ביותר שיכולתי לעשות באותו ערב. כך או כך, כל זה כבר היה יותר מידי בשביל יום אחד. כרגע, כל זה מרגיש לי, כמו הרבה יותר מידי, אפילו לחיים שלמים.

נסיכה עייפה נרדמה על קרן של אור

אפשר לנסות להתחיל מהעובדות היבשות: היינו אמורים לנסוע לקיבוץ של ד', אחר כך למדבר. היינו בקיבוץ ובאמצע הדרך בין כאן והמדבר הסתובבנו וחזרנו. אפשר לנסות גם מהסוף: בערך בחצות הגעתי הביתה והזדרזתי לנקות כל רמז לטיול שהיה צריך לקרות ולא קרה. את האוהל ושק השינה דחפתי עמוק לתוך הארון. את התיק הקטן פרקתי בזריזות ואיפסנתי. את המצרכים פיזרתי במטבח, את המועקה טמנתי עמוק בבטן. אם יכולתי הייתי מעלימה גם את הדמעות. במקום זה לקחתי ספר ושקעתי לתוכו ורק בבוקר בהיתי קצת בכותרת: משחקי הרעב. ואולי קל יותר לתאר את ההווה. בבוקר ד' התקשר ולא עניתי. שעתיים אחר כך שלחתי הודעת טקסט: "צריכה ספייס. נדבר". ולעצמי הוספתי, "מתישהו".

יושב על הר אשפה רואה ברזל ואבנים ברזל ואבנים

בבלוג הישן שלי התחלתי להעלות את יומן המסע שלי מהודו. זאת חוויה מעניינת לכתוב את העבר כאילו היה הווה. השיכתוב מאלץ אותי לחיות את הטיול מחדש ואני עדיין נדהמת מרמת הפירוט שהגעתי אליה בכתיבה. בגלל יכולות הכתיבה המוגבלות שלי הייתי בטוחה שתחזוקה של בלוג אחד תרדים את האחר, אבל באופן מפתיע מתעורר בי הרצון להמשיך לכתוב, גם כאן, את ההווה במקביל לכתיבת העבר. שני הבלוגים הם שני קצוות מרוחקים. שמתי לב שיש לי אפילו סגנון האופייני לכל אחד מהם. פה אני מרגישה פתוחה יותר. כנה יותר במידה מסוימת. בבלוג השני אני כותבת בתמציתיות. בוחנת בקפידה אילו מילים אני יכולה להשמיט לפני שאני משחררת את הפוסט. אני תוהה לעצמי אם זה ההבדל בהתנהלות שלי מול אנשים (שם) או לבד (כאן). כך או כך, הכתיבה מזינה את עצמה בלופ אינסופי וזה נחמד. לפעמים צריך לכתוב מתוך אילוץ וזה כלשעצמו מזין איזו תחושה אותנטית יותר. לד' אמרתי הבוקר שלפעמים נדמה לי שהוא קידש את האותנטיות כל כך עד שהוא בוחן כל סיטואציה ואינטרקציה בזכוכית מגדלת לברר אם הרצון והבחירה שלו אכן נמצאים שם. המצאתי לזה אפילו שם, שאותה אני הוגה בציניות יתרה, "קדושת הרצון". זה קונפסט טוב בעקרון, טענתי, אלא שהוא לקח אותו לכזאת קיצוניות שעכשיו הוא בעיקר עוצר אותו מלחיות. ד' חייך בדרכו הנעימה וגם נטה להודות שאני צודקת. יש לו דרך מופלאה, ובעיקר גמישה מאוד, להגיב לעולם. היום בערב אנחנו נוסעים אליו לקיבוץ, כלומר למשפחה שלו. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה זה קרה עם בחור וגם אם אני מתעקשת לא להודות , הסיטואציה מעט מלחיצה אותי. בכדי להקל על הלב אנחנו נוסעים משם הישר לדרום, להתנחם באוהל במדבר. יש ימים יותר טובים ביננו. צריך לפעמים לראות גם את זה.

אחרי אי אילו ימים של שיכחה

שוב נדמה שעבר נצח. חודש בהודו ועוד אי אילו ימים של שיכחה. ד' אסף אותי משדה התעופה ונסענו הביתה. אחרי יומיים חסרי דאגות חזרנו לדהור ברכבת ההרים, אלא שהפעם נדמה שהיא כולה דוהרת אצלי בפנים. ימים של דיס-אוריינטציה אחרי הטיול התחלפו לאיטם בימים ממוקדים יותר. לא דחקתי בהם הפעם, שיתפתי פעולה עם הבטלה והיא חלפה מאליה. סיימתי שתי מטלות שהעיקו על נשמתי והתפניתי לשלישית, הגדולה מביניהן, תכנית המחקר לנסיעה, שבינתיים מתנהלת בעצלתיים, אבל כרגע ללא דחיפות מיוחדת. ד' מצטרף אלי לסיור באוניברסיטה מאוחר יותר היום ומחר נלך לטייל במדבר. לכאורה, כיף ביחד, אלא שיש באויר משהו מאומץ, כמעט לא הולם את כמות הזמן והתוכניות שאנחנו רוקמים יחד. אצלי זה בעיקר מחשבות על ההמשך, על מה יקרה כשאני אסע לפוסט. העניין מוזכר פה ושם ונדמה שיש איזו מוכנות עקרונית מצידו לשקול את ההצטרפות אלי, אבל בניגוד לפעמים הקודמות עם אדון כלום ואלף, אני מתייחסת לכל העסק בערבון קצת יותר מוגבל. ד' תלוש נורא ובגילו הקצת מופלג הוא עדיין מחפש את עצמו. השאלות שמעסיקות אותו פחות מדברות אלי ואני חוששת שהוא לא ימצא מה לעשות עם עצמו וכל ההצטרפות שלו תהפוך למועקה. ככל שמתקרבת הנסיעה אני מבינה בכמה סטרס אני הולכת להיות בהתחלה. לא רק המעבר, אלא גם העובדה שבהיעדר מימון חיצוני, האוניברסיטה שם תעסיק אותי, מה שיאלץ אותי להתעסק בהגשת אינספור גרנטים ובקשות למלגה. מנגד, האלטרנטיבה תהיה שהוא ישאר כאן ואני שם, אופציה שלא תשרוד את המציאות כך או כך. ויש את החיים, אלו שלפעמים אני לא לגמרי לוקחת בחשבון, כלומר את הפאזה החדשה שעברנו אליה, אני וד'. אם לוקחים בחשבון את הודו, אז כבר חלפו יותר מחודשיים וחצי ונדמה שהמקום כעת בטוח יותר. כלומר ברור יותר. כלומר מחייב יותר. זה בדיוק המקום שאני קצת נובלת בו.