תרימי את הראש מעל המים

ד' פצח אתמול מיוזמתו בשיחה על הנסיעה שלי לפוסט דוק. מוזר התזמון, בעקבות כל האירועים האחרונים וגם קצת האכזבה מהנסיעה שלא היתה למדבר והדברים שקרו בעקבותיה. ואולי דווקא בגלל ולא למרות, וצריך להסתכל על זה אחרת ולחשוב שהתזמון דווקא הגיוני. הוא רוצה לבוא, זה הדבר היחיד שאני זוכרת מכל מה שאמר, והתגובה שלי היתה צוננת. כלומר, הכי ישמח אותי בעולם אם הוא יצטרף ויסתדר ביננו, אבל לא הייתי מסוגלת להגיד את זה. המקום הזה אצלי, הקונספט של הנסיעה ביחד או לבד, כבר כל כך שבור, שכל מה שיצא ממני היו הפחדים. הפחד מהאחריות, מהמחשבה שזה לא יסתדר, שפתאום נגלה בארץ אחרת ורחוקה שזה לא הדבר שתיכננו. או יותר גרוע, שנדבר ונתכנן ושום דבר לא יקרה בסוף. אין לי כוח לעוד אכזבה כזאת. כבר כל כך התרגלתי למחשבה שאני אסע לבד. שמוטב ככה. ויש את העניין של הויזה והאמריקאים הידועים בשמרנותם. נצטרך משהו פורמלי כדי שמישהו יתן לו ויזה ואני עוד לא שם. כלומר - לא מולו. איתו אני דווקא במקום בטוח. אני עוד לא במקום הזה עם עצמי. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתחייבות כזאת, חסרת משמעות ככל שתהיה, ואולי דווקא בגלל זה. ומהצד השלישי, זה משמח באמת. הוא חשב על משהו שהוא יוכל לעשות שם וזה נשמע כמו רעיון טוב. כזה שהוא יוכל למצוא בו מקום וסיפוק. וטוב לי איתו, במובן הפשוט ביותר של הדברים. אנחנו מתקשרים מעולה ונעים לנו ביחד, וצריך רק להעיז. קצת איבדתי את האומץ בלקפוץ אל המים בכל מה שקשור לזוגיות. אני צריכה למצוא את השריר הזה מחדש.