וזה לא משנה. אני לא משתנה. השמים רחוקים.

לרוב אני מבינה לליבם של אנשים שמשתדלים לעשות הכל הפוך. במידה מסוימת אני נמשכת לכיוונם כמו עש לאור, ואולי יותר כמו אופנוע אל קיר המוות. אני מוצאת בהם נחמה. לידם אני מרגישה רגילה, לידם אני יכולה להבחין בשובבות שבלעשות דברים אחרת, באינדיווידואליזם, בחופש לבחור, במקום באאוטסיידריות ובכמיהה לנורמלי הרדוד והנפוץ רק כדי להרגיש שייכת. מה שאני לא מבינה, זה את הנקודה בה לעשות ההפך הופך לעקרון מקודש. אין קודש בלשחות נגד הזרם. מלחמות זה דבר מתיש וכמעט תמיד משלמים מחיר כבד על ההגעה לקצה, אם בכלל מגיעים אליו. אז נראה שאחרי הכל אלעד ואני לא נפגש. כי בעצם כבר נפגשנו, בנקודה שבה לרגע הרגשתי נורמלית ואחריה מתחתי את הגבול בין שובבות לסתם ילדותיות.

תאטרון רוסי

אלעד ואני משחקים. הוא אומר "נתחיל בקפה. אחר כך תשנאי אותי גם ככה" ואני עונה לו "בסוף תתאהב בי, תמיד בסוף, אף פעם לא בהתחלה, אבל זה לא יחזיק יותר מחודש". ואחר כך תנוס על נפשך מפני ברחוב, בדיוק בשניה שאני אאיר אליך חיוך רחב שילך וידעך ככל שתקטן במורד הרחוב. ככה שנינו, במעגלים, איש אישה והכרוניקה הידועה שלהם, בריקוד מתוזמן היטב, במודעות מכאיבה, בשעשוע צוהל. אחר כך הוא יגיד, אני לא אתאהב בך, אבל אפשר לישון קצת ביחד, כפיות וזה. ואני אחזור אחריו ויגיד "וזה" ואוסיף שהוא איש של אשליות מתוקות, והוא יתעקש שאפשר להוציא אותנו החוצה, אל סרט, ספה ואני אחייך. ועוד לא נפגשנו.

מתחת לעור הנקי

אז היה את ג. ועוד כל מיני אותיות, ועכשיו נמאס לי מאותיות. יש את אלעד. אלעד הוא המטאפורה לגברים שמעירים בי ניצוץ ישן ומגרד. ישן הוא הדבר הכי מדויק שאפשר להגיד על הניצוץ הזה כי הוא ישן באמת, ישן מהבטן, ישן מהגיל שאני לא זוכרת. החיים לפני גיל עשרים נמחקו לי, אין שם אפלה, יש חושך, מסך אטום של זכרונות. יש את הדברים שקרו לפני ויש את מה שקרה אחר כך, אחר כך קרה סך החיים שלי. את כל החברים הכי טובים שלי היום הכרתי בגיל עשרים, בחלון הזעיר שנפתח, בלידה השניה שלי. אף אחד מלפני כן לא שרד. זאת הפוסט טראומה האמיתית שלי, השקט שבא אחרי גיל עשרים. אבל הניצוצות שרדו והם גרים מתחת לעור ומגרדים ואין מה שיכול לעצור את הגירוד גם כשנדמה שהעור נקי.

כמו אבן מתגלגלת שעומדת במקום

עם השנים אני ננעלת, כמו בדלתות הישנות של תל אביב, נעילה כפולה ובריח וגם בזה אין די. ככל שאני נפתחת לעולם יותר, אני מתכנסת לפינה אפלה יותר בעצמי ומסתירה את הדרכים אליה, אי אפשר למצוא אותי. לפעמים אני אפילו מחפשת את עצמי, מחפשת שעות. בסוף יוצאת לרגע אחד האישה ההיא, מציצה מחור הדלת, אומרת, זאת אני שגרה כאן, אולי אשוב. אל תבני על זה.

לא יכול כל החושך לכסות

ג. ואני מדברים בכמה זמן, אומרים: לא כתבתי מילה. ג. הוא כרוניקה ידועה מראש, הוא הרבה יותר לחוץ ממני לסיים את הכתיבה אבל הוא מבלה את ימיו בבטלה. לפעמים נדמה לי שזו בטלה רק לכאורה ושבעוד כמה זמן הוא יגיח עם חוברת כרוכה ויגיד, כן בסוף כתבתי, כי נדמה שיותר משהוא זקוק לתחושת ההצלחה הוא זקוק להתלוננות. ניסינו לכתוב ביחד פעם אבל לא רק שהוא לא כתב אלא גם הפריע לי, ממש טרח לעשות זאת בגלוי וראה בזה הישג, כי יותר משהוא היה מתוסכל מחוסר ההצלחה שלו, הוא שמח על היכולת לחלוק אותה עם מישהו. ג. הישן היה מצקצק וקורא לזה הזדהות השלכתית. אני רוצה להסתכל על דברים מבלי להיזכר איך הם היו נראים בעיני רוחות רפאים מן העבר, כי אם לא די בכך, אז באמצע הלילה נפל ברעש גדול מין מתקן סולרי קטן שאמור ליצר קשתות. קיבלתי אותו במתנה מאדון כלום ומאז הוא מחובר אל דלת המרפסת ומעולם לא הפיק קשתות, מין מטאפורה אכזרית לאדון כלום האמיתי. התעוררתי מהרעש ונעצתי מבט ממושך בגוויה המוטלת על הרצפה. היא עדיין שם. הבחורים בחיי רודפים אותי. אני רוצה בוקר או לילה מבלי שיתנפלו עלי תזכורות. עם כל כמה שהשלהבות האלו נרעדות אני רוצה שיבוא החושך ויוכל לכסות. אני רוצה לישון בלי לחלום. את החלומות אני מעדיפה להשאיר למציאות.

לא ידעתי מה עושים בתוך דממה*

יום שישי אחת בלילה. אני קמה אחרי שינה ארוכה, מתקלחת, מכינה קפה, אוכלת קורנפלקס. אחד מהימים האלו שלמציאות אין בהם דריסת רגל. אני שותה את הקפה ומתענגת על קרני שמש דמיוניות. שוב נתקעתי עם הכתיבה. גם עם אנשים. כשנתקעים אז נתקעים. לא במקרה נרשמתי לאיזו אפליקציית היכרויות בפייסבוק. אף פעם לא עשיתי את זה, נראה לי כל כך מוזר. אני מקבלת הודעות ומשקיפה בהן כמתבוננת, כאילו לא לי הן נשלחו. אני מקמצת במילים על עצמי. מיהם כל האנשים האלו שהבאת. מישהו שלח הודעה וכתב "בחור רציני לשם שינוי". מה לי ולבחורים רציניים. אני מנסה לפרוץ את המעגל של בני זוג שנשלפים מהרדיוס הקרוב, אבל אני בכלל לא בטוחה שאני מעוניינת באחד כזה, ואני לא יכולה לענות לאף אחד ששולח הודעה, כל ההתפשטות הוירטואלית הזאת זרה לי, אני מרגישה שאני מרמה אותם. אולי אני צריכהלכתוב להם - שלום, קוראים לי דורה ואני בחורה לא רצינית לשם שינוי.


*מוניקה סקס

זה בעצם העניין

הבעיה העיקרית בלכתוב את הדוקטורט הזה היא שכל היום אני מוכרחה לחשוב. זה נורא לחשוב כל כך הרבה. אני מתגעגעת כל כך לעבודת מעבדה, הכי רוטינית, הכי משמימה רק שתהיה סוג של עבודת כפיים. אני מוצאת את עצמי מבשלת יותר מהרגיל, כי אני זקוקה לאיזה עיסוק ידיים. וניגנתי, ניגנתי עד שהמורה הפתיעה אותי בשיעור קשה במיוחד שהיה צריך לחשוב בשבילו וכל המרץ שהופנה לשם דעך באחת. אני לא זוכרת מתי הגוף כאב לי כל כך והאמת העצובה שהוא כואב לי מהתנוונות, זה לא ישנה לכמה הליכות או רכיבות על האופניים אני אצא (ואני לא יוצאת להרבה), הגוף מתפרק מלא-לזוז.
בעצם, הבעיה העיקריה עם הדוקטורט הזה היא שצריך לכתוב אותו.

ש. אומר לי יכולתי להתאהב בך ברגע ואחר כך מוסיף בטון מכמיר לב את בחורה שמתאהבים בה. באויר יש ריח חרוך של החברות שלנו שהולכת ודועכת ומתרוממת לפרקים אחרי שתי כוסות של ויסקי והרבה מאוד בירה. אני תוהה לעצמי אם היה שווה לאבד את ש. או אם מה שיש ביננו יכול היה להיווצר בתנאים אחרים ואני מנסה להחזיק בו ולשחרר בו זמנית. הוא מספר לי על הבחורה שהוא יוצא איתה, הוא לא ממש רוצה לספר לי ואני דוחקת בו, כמו מכת חשמל אחרונה בהחלט והוא עונה בקושי - זה לא זה. אני מנסה לעודד אותו להסתכל על הצדדים החיוביים, אבל זה לא זה מפני שהשאר מחויר לעומתנו ואני צריכה לזוז הצידה כדי שמשהו יהפוך להיות זה, אז העידוד שלי מעצבן אותו, הוא רוצה שאני אומר את הדברים החדים שהוא חושב שיש לי לומר, שאני אהיה ריאלית ולא מתפשרת ובוטה, אבל האני הזאת שלי עכשיו היא לא מזויפת, היא רכה וסלחנית כי היא מלאת אשמה. אני לא יכולה לאהוב את ש. וחבל שכך. חבל שאני לא יכולה להיות הבחורה הזו. חבל שאני לא מסוגלת להיות רגילה ומשעממת. לפנטז על שמלת כלה מקצפת, על שני ילדים וכלב. חבל שאני לא יכולה להסתכל על עקבים דקיקים בלי לעקם את האף ולקרוא לזה נכות מרצון, חבל שאני לא יכולה להרגיש יפה מבלי שתתלווה לזה תחושה של מיאוס והשתדלות. וחבל שזוגיות נראית לי כמו עונש ושרק בבועה הלבדית שלי אני מרגישה חופשיה באמת. וחבל שאני לא יכולה לאהוב את ש. וחבל שלא יכולתי לאהוב מספיק את ג. או את אדון כלום או את כל מי שהיה שם קודם.

זה ערב קיץ לכאורה

בסרט "פינה" יש סצינה שבא זוג עומד מחובק ומגיע איש חנוט בעניבה ומעצב אותם מחדש. הוא מפרק את החיבוק בהדרגה, פורש את כפותיו של הגבר, כורך את זרועה של האישה סביב צווארו של בן זוגה ומרים אותה אל כפותיו. ברגע שהוא הולך, הגבר כורע תחת משקלה, היא נופלת והם חוזרים אל אותו חיבוק ראשון. הסצינה חוזרת על עצמה פעמים רבות, בכל פעם בקצב מהיר יותר ויותר, השרירים נחלשים והגבר כורע תחת משקלה של האישה מהר יותר ויותר והם חוזרים אל מה שנראה כמו המצב הטבעי שלהם, שבו הם חבוקים מבלי שהאחד יצטרך להיות נזקק והשני להתאים את עצמו ליכולות שהן למעלה ממנו. זו סצינת מחול עדינה ומדויקת אבל החלק הכי מרגש שלה בעיני הוא הנקודה שבה האיש בעניבה עוזב והזוג ממשיך באותה סדרת פעולות, של חיבוק, פרישת ידיים, נשיאה וכריעה תחת הכובד, כאילו כבר נחקקה בנפשו התמצית המזוקקת של הזוגיות האולטימטיבית. אני לא יכולה שלא לתהות כמה סדרות כאלו של פעולות כבר חקוקות לי בעור. נדמה לי שכדי לגלות אותן צריך כמעט תמיד לשוב אל החיבוק הראשון ולפעמים נראה לי שכבר אבדו עקבותיו.