ש. אומר לי יכולתי להתאהב בך ברגע ואחר כך מוסיף בטון מכמיר לב את בחורה שמתאהבים בה. באויר יש ריח חרוך של החברות שלנו שהולכת ודועכת ומתרוממת לפרקים אחרי שתי כוסות של ויסקי והרבה מאוד בירה. אני תוהה לעצמי אם היה שווה לאבד את ש. או אם מה שיש ביננו יכול היה להיווצר בתנאים אחרים ואני מנסה להחזיק בו ולשחרר בו זמנית. הוא מספר לי על הבחורה שהוא יוצא איתה, הוא לא ממש רוצה לספר לי ואני דוחקת בו, כמו מכת חשמל אחרונה בהחלט והוא עונה בקושי - זה לא זה. אני מנסה לעודד אותו להסתכל על הצדדים החיוביים, אבל זה לא זה מפני שהשאר מחויר לעומתנו ואני צריכה לזוז הצידה כדי שמשהו יהפוך להיות זה, אז העידוד שלי מעצבן אותו, הוא רוצה שאני אומר את הדברים החדים שהוא חושב שיש לי לומר, שאני אהיה ריאלית ולא מתפשרת ובוטה, אבל האני הזאת שלי עכשיו היא לא מזויפת, היא רכה וסלחנית כי היא מלאת אשמה. אני לא יכולה לאהוב את ש. וחבל שכך. חבל שאני לא יכולה להיות הבחורה הזו. חבל שאני לא מסוגלת להיות רגילה ומשעממת. לפנטז על שמלת כלה מקצפת, על שני ילדים וכלב. חבל שאני לא יכולה להסתכל על עקבים דקיקים בלי לעקם את האף ולקרוא לזה נכות מרצון, חבל שאני לא יכולה להרגיש יפה מבלי שתתלווה לזה תחושה של מיאוס והשתדלות. וחבל שזוגיות נראית לי כמו עונש ושרק בבועה הלבדית שלי אני מרגישה חופשיה באמת. וחבל שאני לא יכולה לאהוב את ש. וחבל שלא יכולתי לאהוב מספיק את ג. או את אדון כלום או את כל מי שהיה שם קודם.