זה ערב קיץ לכאורה

בסרט "פינה" יש סצינה שבא זוג עומד מחובק ומגיע איש חנוט בעניבה ומעצב אותם מחדש. הוא מפרק את החיבוק בהדרגה, פורש את כפותיו של הגבר, כורך את זרועה של האישה סביב צווארו של בן זוגה ומרים אותה אל כפותיו. ברגע שהוא הולך, הגבר כורע תחת משקלה, היא נופלת והם חוזרים אל אותו חיבוק ראשון. הסצינה חוזרת על עצמה פעמים רבות, בכל פעם בקצב מהיר יותר ויותר, השרירים נחלשים והגבר כורע תחת משקלה של האישה מהר יותר ויותר והם חוזרים אל מה שנראה כמו המצב הטבעי שלהם, שבו הם חבוקים מבלי שהאחד יצטרך להיות נזקק והשני להתאים את עצמו ליכולות שהן למעלה ממנו. זו סצינת מחול עדינה ומדויקת אבל החלק הכי מרגש שלה בעיני הוא הנקודה שבה האיש בעניבה עוזב והזוג ממשיך באותה סדרת פעולות, של חיבוק, פרישת ידיים, נשיאה וכריעה תחת הכובד, כאילו כבר נחקקה בנפשו התמצית המזוקקת של הזוגיות האולטימטיבית. אני לא יכולה שלא לתהות כמה סדרות כאלו של פעולות כבר חקוקות לי בעור. נדמה לי שכדי לגלות אותן צריך כמעט תמיד לשוב אל החיבוק הראשון ולפעמים נראה לי שכבר אבדו עקבותיו.