ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור

ש. מנשק מדויק ואלוהי. כשאנחנו מגיעים אלי אנחנו משתהים עוד רגע למטה והוא אומר לי נשקי אותי. אחרי שאני אנשק אותו אנחנו נלך הביתה, איש אישה והבית שלהם. נעים עם ש. שום דבר לא מחייב, הוא מצחיק אותי עד דמעות, יש ביננו פינג פונג מושלם של שנינויות. אנחנו מדברים שעות וקוראים אחד לשני בובי בציניות. ש. הוא החבר הכי טוב שלי ואני יכולה להתנשק איתו והכל עדיין עומד על כנו, ויש לו גם זיפים קטנים בני יום והוא עייף מאוד אבל משהו מתעורר בו כשאני רוכנת לנשק אותו ממרומי המדרכה. הוא מחזיק אותי חזק בדיוק באגן ואני נצמדת אליו הכי קרוב שאפשר. נעים, הוא מסכם לרגע וחוזר לנשק אותי לאט ובמדויק. לפני כמה זמן הוא טען באוזני בקול הנעים הזה שלו שאני הנשקנית הכי מוצלחת שהיתה לו, כשניסיתי לגייס קצת פרטים, הוא אמר בפשטות, לא יודע, את מנשקת מכל הלב. אז בדרך היום הוא אמר משהו על זוגיות, משהו על בלי ולהרגיש עם ואני צעקתי לו מעבר לרעש של הרוח והאופנוע שזה טו מאצ', ש. זה טו מאצ', ובתוך כל הרעש הזה הוא שאל מה נבהלת? ואני אמרתי לא נבהלתי, רק זה טו מאצ', בוא נדבר על דברים שמחים יותר. על איך זה נגיד שהלב עוד פועל.

הכעס כבר נעול

פיתחתי הרגל חדש למחוק סמסים ישנים מאדון כלום בנסיעות אוטובוס ליליות. בפעם האחרונה שבדקתי היו לי 1800 הודעות שמתארות את מערכת היחסים שלנו החל מיולי 2009 בפירוט רב מאוד. בכל נסיעה כזאת מהאוניברסיטה הביתה אני מצליחה למחוק משהו כמו 120 הודעות. נתח נכבד מתוכן מתקתקות להבחיל, אבל פה ושם אפשר למצוא כמה מרושעות. חלקן לא מזכירות לי כלום, כאילו נמחקו האירועים מזכרוני, חלקן חלקיות מאוד ומאלצות אותי לשחזר את הסמס שאני כתבתי לפני או בתגובה, חלקן לוקחות אותי לימים אחרים שאותם אני זוכרת בדיוק רב. כשאני קוראת סמס שעוסק בבנות שלו, יש לי בחילה, גם אם מדובר בהודעה לקונית. כשאני רואה סמס מתוק, מתכווץ לי משהו בבטן. סמסים כעוסים גורמים לי לתחושה של הקלה על שאני כבר לא שם. אני מוחקת את כל אלו אבל אני בעצם יכולה לחיות עם כל התחושות האלו. הן מזכירות לי שהעולם אפור ואין דברים רעים או טובים באופן מוחלט, יש פסיפס. ואני אומרת לעצמי שלו היו לו כל הסמסים האלו יתכן שהוא היה נוטה לתפיסת עולם אחרת. ובכל זאת, מוחקת.

אחר כך החיים

עוד לילה לבן. כאילו איבדתי את אינסטינקט השינה, אם יש כזה. אני מאלצת את עצמי לקום מוקדם כדי לא להיכנע ללופ הערפדי כך שאני ישנה פחות מחמש שעות בלילה ובכל זאת פורחת בשעות הקטנות. יש לי מספיק מרץ ללכת עכשיו למכון כושר, אם הוא רק היה פתוח. אני כבר בקושי מצליחה לכתוב, בשביל לכתוב אני מוכרחה לצאת מהבית. בתום שש שעות של נדידה מקפה לקפה, הרגשתי שמיציתי את החוויה להיום ושבתי הביתה, לא לפני שקיבלתי מייל מהמנחה העתידית שלי שאמר שאני צריכה להשתמש בשפה ששופטים מבינים, כלומר לא להגיד שהמערכת שלי היא מערכת מודל טובה, אלא לכתוב שהיא מערכת מודל מצוינת. מהממת, הכי טובה שיש. זה גרם לי לצחוק בקול. חזרתי הביתה וחשבתי לעצמי בדרך שההצעה שלי מצוינת, מעולה. גם אם היא לא תתקבל, הי, ההצעה שלי ממש לא רעה. עכשיו רק נשאר הדוק.ואחר כך - החיים.

כל היופי וכל היאוש

עיסוק בכתיבה הוא תהליך איטי של שנאה עצמית. איך שלא מסובבים את זה, גוססים לאט ובסופו של יום נשארים עם איזה דף וכמה מילים שרובן נכתבו כי פשוט היה צריך להפיק משהו, שהלב לא ישקע לתהומות, אבל זה אף פעם לא טוב מספיק. זה גם אף פעם לא כיף מספיק כדי לקרות מעצמו. כדי שכתיבה תהיה מהנה חייב להיות לה מנוע פנימי, איזה גפרור שמתחכך בעצמו על בסיס קבוע ושומר שיהיה חם. עברית עושה לי את זה, מוזיקה, גלידה ביום חם על חומה בשולי הכביש, שדרות רוטשילד באמצע הלילה, אחרי שהחושך נמס ושאריות של צבע אדום נשארו לקשט את המדרכות, אנשים שאני אוהבת. כל השאר מסרס, כתיבה באנגלית היא מאבק, כתיבה מדעית היא עבודה ולא משנה כמה אני אוהב את העבודה שלי.
ביום סביר כזה שבו אני מצליחה להודות בערך שבאופן יחסי ההספק שלי היה פחות מגרוע, אני מצליחה לראות מה זה עושה לי.את הנדנדה שמתיישבת לי בלב, הכבדות, אני שוקעת לתוך איזה ביצה טובענית שבמבט למעלה נראית כמעט לא קשורה לחיים שלי, למה שקורה בהם. ובאופן אבסורדי אני מעדיפה את המקום הזה על פני הניתוק הרגשי, כאילו שיש רק שני צדדים לקרוסלה, וצריך לבחור למעלה או למטה. היום מתחשק לי החלק שבו יושבים על הקרוסלה במאוזן ומפמפמים את החצי גלגל ששתלו למטה, בלחיצות קטנות ומסתכלים בעיניים של האיש ממול ושומרים לא לטפס וגם לא לצנוח.

זמן צהוב

הזמן הזה מכביד ונדמה שאין אשם אחר במצב למעט השעה. הימים שלי התהפכו. אני עובדת עד חמש לפנות בוקר ומתעוררת באחת. המנחה שלי טוען שזה בגלל שאני צעירה. אבל אני דווקא מרגישה זקנה מאוד. כאילו עברו עלי חיים שלמים וכל האנשים האלה מסביב במרחק דור ממני ורק אני יודעת. המחסור במלתונין מלווה אותי כל היום, יש לי בחילה קבועה וחוסר תיאבון ובאמצע הלילה רעב עצום. אני עדיין בשעון ארצות הברית אבל לא בגלל הג'ט לג שחלף, כדרכם של דברים, אלא בגלל שכך המוח שלי במיטבו והשינה בימים מרחיקה אותי מכל אינטרקציה אנושית מכבידה. והיות והשעון הוא אי של זמן רחוק מכאן אפשר שהבדידות מחלחלת לי לתוך העצמות. לפעמים נדמה לי שהיא עור שני. מבחירה, בתוך ההמון, אפילו בתוך חיבוק, אני אי של פוטנציאל לא ממומש.

down down the rabbit hole

ג. מסמס לי האם הוא יכול להגיע ולנסות לשדל אותי. לשדל למה? אני תוהה ועונה שחשבתי לשחק אותה הארד טו גט ובסוף להסכים. אני מחייכת כשאני מסמסת, משתפת פעולה עם הפלירטוט. הוא שואל מה הוא צריך להביא איתו כדי שאשתכנע ופתאום המגדל קורס. אני לא יודעת למה, אבל נגמר לי באמצע, רגע לפני שנהיה ממשי. אני עונה שיתחיל בלהביא לי את הקבצים. אחרי הכל אנחנו מדברים על עבודה מדעית שאני צריכה להחליט האם לקחת בה חלק או לא. על הסאב טקסט אנחנו לא מדברים עדיין. הסימוס גווע אחרי עוד שניים שלושה סמסים שמהדקים את חגורת הצוואר שלי עוד קצת. לרגע נדמה לי שזה רק אני והסאבוקסט, שאין שם אף אחד באמת. כשהוא מגיע אני מצליחה לשכנע אותו שהוא לא זקוק לעזרתי, אני לא מתקשה לעשות זאת, הקרקע כבר כמעט מוכנה. הוא אומר שאני לא עוזרת לו, אני שואלת על מה אנחנו בדיוק מדברים, ורגע לפני שהוא עונה, מציינת שהחיים קשים. ושונאת את עצמי.

לישון בלי לחלום

היום בתחנת אוטובוס בדרך מהמכון הביתה נזכרתי בפעם ההיא בגואטמאלה שהייתי נורא חולה והוא הלך לחפש לי מרק עוף. זו אחת הפעמים הבודדות הללו שאת מרגישה זוועה בקצה העולם אבל יודעת שמישהו דואג לך, ויש בזה נחמה מתוקה, להרעיף את כל כובד משקלך בבטחון גמור. יום קודם טיפסנו על פסגת הר געש. 4000 מטר או אולי יותר, וככל שהחמצן התדלדל ראיתי אותו כומש לצידי, אתגרים פיזיים עוררו בו חרדה. בפעם אחרת שהיינו בירדן נכנעתי לחרדה שלו ואחרי לילה בשטח במקום להמשיך במסלול המקורי, חזרנו אחורה אל הציוויליזציה, עד כמה שאפשר לקרוא כך למה שהיה מעבר לשיחים ולסלעים שגדלו פרא בתוך הנחל ומחוצה לו. בפעם ההיא בגואטמאלה לא הייתי כל כך אמפטית, רציתי לטפס על ההר, רציתי לראות את העננים והחרדות שלו הרגיזו איתי, לא הבנתי מה הסיפור, זה היה אמור להיות טיפוס של חצי יום אבל עוד לפני שראינו את הפסגה באופק הוא אמר שהוא לא מסוגל. התעקשתי, כעסתי עליו, על הויתור שלו לעצמו, בזתי לפחד שלו, ודישדשנו את הדרך למעלה, מנסים להדביק את הקצב של שתי הגרמניות שקיפצו לפנינו כאיילות. מתישהו באמצע הדרך הוא התרצה, אפילו הודה לי על ההתעקשות. בסוף הגענו אל העננים. הוא געש מהתרגשות אבל בשבילי כבר לא היה שם הרבה חמצן ואני זוכרת שרק רציתי לשכב ולא לזוז, תשושה מהמאמץ ויותר ממנו, תשושה מהמאבק להחזיק מישהו אחר בחיים. יום אחרי שקעתי לקריסה מוחלטת. בהתחלה חשבתי שאלו היו רק השרירים, אבל אלו היו השרירים של הלב שנרפו והשרירים של החיים שנמתחו יתר על המידה.
אחר כך נזכרתי במרק-עוף שאכלתי בניו יורק. כמעט שלא אכלתי ביומיים הראשונים בגלל הג'ט לג אבל אז באמצע היום, בסאבווי, פתאום התנפל עלי רעב עצום. רגע אחד הייתי עירנית ולא רעבה ורגע אחר הייתי מוכרחה לאכול אחרת אתעלף. ואני זוכרת אותי גוררת את התחושה הזאת במעלה המדרגות אל הרחוב, מפחדת פחד אמיתי להתעלף פתאום באמצע הרחוב הסואן ונכנסת אל המקום הראשון שראיתי. והיה להם את המרק ההוא, בדיוק אותו אחד מגואטמאלה. הטעים ביותר שאי פעם אכלתי.
וככה בתחנה, עדיין מחכה לאוטובוס שהמשיך לא להגיע, חשבתי לעצמי, איך הוא עדיין מסוגל, להאמין בכל ליבו, שהיה רע לתפארת.

לבבי התרגל לעצמו ומונה במתינות דפיקותיו

שישי בצהריים, אני לוקחת את הלפטופ החדש ונודדת לסטריטס. יש לי חיבה למקומות שאפשר להיבלע בתוכם. אני עולה לקומה השניה ופונה אל השולחן היחיד שנותר פנוי. פתאום מנופפת לי לשלום מיטל, מי שהיתה חברתו הטובה של ג. נדרשות לי עוד כמה שניות להבין שמולה יושב ג. ולא אחר. משונה. אנחנו אומרים שלום, ג. מושיט לי את ידו ללחיצה רשמית מידי, רק בדיעבד אני חושבת שאולי גם הוא היה מובך. מאז שנפרדנו ועד עכשיו, כבר כמעט שלוש שנים, מעולם לא נפגשנו באקראי למעט פעם או פעמיים בחדר הכושר שחלקנו שנינו לתקופה קצרה. בפעם ההיא ג. שאל אם אני רוצה להמשיך את הפטפוט בקפה החביב על שנינו, עניתי לו שאני לא לבד. באותו היום היה איתי בחדר כושר אדון כלום ומאז הוא נעלם. בנקודה מסוימת אני חותכת את השיחה המקרטעת שניסינו לנהל באיזו אמירה סתמית והם מצידם אומרים "אנחנו תכף הולכים". בלית ברירה אני יושבת בשולחן היחיד הפנוי, גב אל גב עם ג. הנה חלפה לה השלווה המתוכננת, אני אומרת לעצמי ומנסה בכל זאת לעסוק בענייני. אחרי כמה דקות ג. מתחיל לפטפט איתי, אני משתפת פעולה ולרגע השיחה קולחת כמו פעם. כשהוא עוזב, אני מסכמת לעצמי שהיה נחמד אם היה נשאר, שוקלת אפילו לסמס לו, ואז מזהירה את עצמי לא להתבלבל ולא לבלבל אף אחד.

עוד נגיע לארץ חדשה

בפעם האחרונה שהייתי בארה"ב חשבתי שדביק, שאני מתגעגעת לציניות הישראלית. הייתי בזוג. בפעם הזו חשבתי שדביק אבל שדי לי בציניות הישראלית ואולי מוטב לי לומר בציניות שלי, גם אם זה מעט נוח לתת לה צביון לאומי. רב האנשים בקורס היו בגילי או למטה ממנו וכולם היו מסודרים בזוגות כמו בתיבת נוח. לפביו, האיטלקי החביב עלי, שאני משתדלתת לשמר בכל נסיעה לשם, אמרתי שבישראל אני מרגישה נורא טוב עם הסינגליות שלי ובאמריקה, הכל נראה אחרת. פביו הינהן, הוא, בניגוד לשאר, יודע על מה אני מדברת. זו ארץ של מהגרים. והמדע הוא עולם של מהגרים, אף אחד בקורס לא חי במדינה בה נולד. אי אפשר היה אפילו לצפות את רמת האנגלית כי הסינית היתה יותר אמריקאית מהבחור הספרדי שעובד במונטריאול והצרפתית האוסטרלית דיברה באנגלית מושלמת ובנקודה מסוימת כבר התייאשתי מלנסות לשייך אנשים ללאום שלהם. זו ארץ של מהגרים ולמהגרים הרבה יותר נעים בזוג. נראה לי שיהיה קשה שם. נראה לי שהתזוזה המיניאטורית בפרספקטיבה שלי עושה שיהיה קשה כבר עכשיו.

ליד הכביש המהיר

המועקה רודפת אחרי כל היום כמו סרטן שמחפש את האיבר הבא לשלוח אליו גרורות. אני מנסה לפענח אותה אבל אין לי דרך לדעת מהיכן תתקיף. רגע אני מתמלאת אנרגיה ויוצאת מהבית אל השמש ורגע אחרי אני מסתובבת ברחוב ונאבקת בריקנות ובעצב חלול גדול. טוב, לא ממש נאבקת. יש רגעים שאני כמהה לקרבה אנושית, אני יוצאת מהבית, פוגשת חברים ויש תחושה של שכחון גדול בחברתם, הריק הזה מצליח לעזוב אותי. אני יושבת בבתי קפה כדי לעשות את העבודה שאני צריכה לעשות מהבית כי ההמולה מרגיעה אותי, היא עוזרת לי לשכוח את הכלום. היו ימים שיכולתי להגיד לעצמי שאני יותר מאושרת מלא-מאושרת, יותר שמחה מלא-שמחה ועכשיו אני כבר לא מסוגלת לומר זאת. וגרוע מזה, אני לא מסוגלת להצביע על שום דבר. הכל לכאורה פועל, דברים זזים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, ואני לבד, ואת כל ההחלטות הגדולות האלו אני עושה בעצמי. ואני אוהבת את זה ושונאת את זה ואני יודעת שאני חייבת את זה לעצמי, למצוא את השלד הפנימי שלי שלא תלוי בזוגיות כדי להיות מסוגלת לשאת אותה. אני לא אוהבת צמתים והנה אני בצומת שאולי היא המשמעותית מאי פעם, ויש איזו אינרציה ואני זורמת בתוכה אבל המים מרגישים לי עכורים ונדמה לי שאני לא רואה רחוק מספיק.

אפילוג

אני אוהבת גברים גבוהים עם ידיים יפות כמו של פסנתרנים. וינונה אומרת שהדבר הראשון שהיא מסתכלת עליו הוא הרגליים. דיי האב טו האב ביוטיפול לגס, אבל אני מתעקשת על הידיים. וגם על הקול, צליל באס נמוך ושקט. כמו תמונה של חקלאי מספר של דויד גרוסמן, רק עם ידיים מפתיעות, כאילו האדמה לא הצליחה לחלחל לתוכן ונשאר רק האויר, קל ומרחף. אני יכולה שלא להבחין בבחור כזה כשהוא נכנס לחדר אבל אם אנחנו למשל עובדים ביחד על מיקרוסקופ אחד והוא סוגר עם היד שלו על שלי באגביות מוחלטת כדי למנוע תנועה אקראית של אי אילו מהחפצים על שולחן העבודה בזמן ההזרקה, ומשתהה שניה מעבר לסביר וגם אומר דבר חסר משמעות כזה או אחר, נורא בשקט באנגלית איטית במבטא צרפתי כה חינני, או אז נגלה הפלא.

עכשיו כשהג'ט לג שקע אני קצת מצטערת שלא כתבתי את כל השבועות האחרונים, כל כך הרבה פלאים התרחשו שם, כמעט במנותק מהסביבה החיצונית ויחד עם זה כל כך שלובים בה. אני קצת מצטערת שהמחשב התקלקל יום אחרי הטיסה ושקניתי אחד חדש רק עכשיו, אמנם קטן ואדום ויפה, אבל מעט מאוחר מידי. ואני קצת מצטערת שלא כתבתי הכל על נייר עם עט כמו שהייתי עושה פעם, כאילו איבדו מזוהרם שני החברה האלה וזה כבר לא עובד. אולי יום אחד אני גם אאבד את היכולת לקרוא מספר בשר ודם. עכשיו זה נראה לי בלתי אפשרי, להיות ילדת קינדל ביום בהיר אחד, אבל דברים מפתיעים קורים, מסתבר.