הכעס כבר נעול

פיתחתי הרגל חדש למחוק סמסים ישנים מאדון כלום בנסיעות אוטובוס ליליות. בפעם האחרונה שבדקתי היו לי 1800 הודעות שמתארות את מערכת היחסים שלנו החל מיולי 2009 בפירוט רב מאוד. בכל נסיעה כזאת מהאוניברסיטה הביתה אני מצליחה למחוק משהו כמו 120 הודעות. נתח נכבד מתוכן מתקתקות להבחיל, אבל פה ושם אפשר למצוא כמה מרושעות. חלקן לא מזכירות לי כלום, כאילו נמחקו האירועים מזכרוני, חלקן חלקיות מאוד ומאלצות אותי לשחזר את הסמס שאני כתבתי לפני או בתגובה, חלקן לוקחות אותי לימים אחרים שאותם אני זוכרת בדיוק רב. כשאני קוראת סמס שעוסק בבנות שלו, יש לי בחילה, גם אם מדובר בהודעה לקונית. כשאני רואה סמס מתוק, מתכווץ לי משהו בבטן. סמסים כעוסים גורמים לי לתחושה של הקלה על שאני כבר לא שם. אני מוחקת את כל אלו אבל אני בעצם יכולה לחיות עם כל התחושות האלו. הן מזכירות לי שהעולם אפור ואין דברים רעים או טובים באופן מוחלט, יש פסיפס. ואני אומרת לעצמי שלו היו לו כל הסמסים האלו יתכן שהוא היה נוטה לתפיסת עולם אחרת. ובכל זאת, מוחקת.