מחשבות על פקמן

השמחה עוד מוקדמת ועדיין. שלחתי את התזה ועכשיו היא הבעיה של מישהו אחר (הו! היא כל כך הבעיה של מישהו אחר, אני חוזרת ומשננת באוזני), במקרה הזה, של המנחה שלי. השעה 23:00, שעה מוקדמת במונחים מקומיים, ואין לי קובץ שבעיני רוחי רודף אחרי כמו פקמן קטן. רודף למיטה. רודף למקלחת. רודף אחרי ברחובות. רשימת הדברים שהשארתי בינתיים בצד אמורה לגרום לי להחוויר ולהחזיר אותי למצב הקונכיה שהייתי בו. ובכל זאת, בשניה הזו ממש, אין שום דבר. הקובץ הלך. נסע לארץ רחוקה ועד שלא ישוב, ממורקר וזורח באור יקרות, אין יותר פקמן.

אולי יום אחד עוד אגיע רחוק

הדחיינות שלי אינה יודעת גבולות. נשארתי עם הישורת האחרונה של הכתיבה ואני לא מצליחה להתרומם. בכל יום אני מתעוררת ובוהה באותו פייל. מתקדמת בקצב של שורה או שתיים ליום ושונאת את עצמי בקצב הולך וגובר. לפני השינה אני אומרת לעצמי מחר יהיה אחרת, אני אקום ואתחיל לכתוב ישר. נשארה לי רק קוסמטיקה ולדוג כמה רפרנסים. אבל הים הוא ים סוף ואני פחות טובה בלקרוע נהרות וזה.
המשבר עם אלף עבר. גיליתי משהו לא נעים על עצמי. זה ממשיך להדהים אותי שגילויים חדשים יכולים להמישך אלי מהתיקרה יום אחרי יום. בערך בגיל 26 נדמה שזה כבר לא יקרה והנה. אני חושבת על עצמי למשל שאני בחורה לא רכושנית או קנאית לגברים בחיי. המסר המילולי שאני מעבירה הוא משהו בסגנון "אני מסבירה את הגבולות שלי ולא אומרת לאנשים מה לעשות, אני סומכת על בני הזוג שלי ולא מניחה שיש להם סיבה לבגוד באמון שאני נותנת בהם ובאופן כללי אם הגעתי למצב שאני צריכה להגיד למישהו שהוא הגזים, אז משהו מאוד לא בסדר". בדרך כלל זה עובד, אולי כי רוב הגברים בחיי היו מסונכרנים עם הגבולות שלי. מצד שני, אני לא בטוחה שזהו המסר הלא מילולי שאני מעבירה. יש דברים שלא נכנסים לתיאוריה הזאת ואני נעלבת מהם ויש חוסר הלימה רציני בין המסר המילולי ללא מילולי. זה דוחה בעיני ומרגיש תלותי ולא הדבר שאני רוצה לחיות לאורו. אני באמת רוצה לסמוך על אנשים סביבי. לפעמים זה אומר שצריך לחשוק שפתיים ולהזכיר לעצמי שלא את כל המחשבות שלי הנבטתי לבד.

קופסת האותיות

אלף הוא חומר נפץ. כן. אלף. שעבר עכשיו אל קופסת האותיות. המצאתי אותה כדי לשמור על עצמי ודרכתי עליה כל כך הרבה פעמים בשלושת השבועות האחרונים.
זה לא היה רע, אפשר להגיד בשקט שהיה אפילו טוב. טוב מאוד. אינטימיות מזוקקת חסרת חומות. העולם התבטל לרגע. אבל זה היה טוב כל עוד נמשכה האידיליה, כל עוד לא עמדו בדרך מפלצות קטנות וסתמיות. אנשים לא מנהלים קונפליקטים בדרכים שלי. לפעמים זה מבהיל אותם לדבר ואלף הוא חומר נפץ, דליק כל כך שעצוב לי בתחתית שמתחת לתחתית של הבטן. כשאומרים לו שמשהו מפריע הוא אומר "אני לא בסדר". ואני אומרת לו אתה בסדר גמור, זה לא סותר את העובדה שמשהו מפריע לי. וזה כמו לדבר לילד שאפשר לראות בעיניים שלו שהוא לא מבין את השפה הזאת. ולי אין שפה אחרת. אין לי דורותי אחרת. כשאני נפגעת אני סוגרת את כל הדלתות אלי. לפעמים אני נאבקת בזה אבל אז רואים את המאבק ואני לא יכולה לעבוד על אף אחד. אני לא בנויה לזוגיות סוערת, אני זקוקה יותר מהכל לשקט והאנשים שיכולים לתת לי שקט לא יכולים לתת לי את הדברים האחרים שאני זקוקה להם. וזה עצוב לי בתחתית של התחתית של הבטן, בשכבת התאים הכי פנימית בלב, בתאי העור שמתחת לתאים שמתו. הנה אני עומדת מול אדם שמרגיש לי אמיתי כל כך ונכון כל כך ושונה מהכל ודומה לכל הדברים גם יחד ואומרת לעצמי, אני לא אעמוד בזה.

איך אני תמיד מתאהבת באנשים שקופים, שכל האישיות שלהם פרושה ברשת ובעיניים שלהם והידיים שלהם ערומות לגמרי. והמילים שלהם רהוטות והעולם שלהם מתומלל עד לפרטים הקטנים. ואני אוהבת את זה וגם שונאת את זה ומפחדת מהשקיפות הזו שנוגעת לי ישר לתוך הלב כמו אגרטל דקיק שקוף שבור שהקצוות החדים שלו חותכים לי את העור ומזכירים לי מה אני צריכה ומה אני לא מסוגלת לשאת.

לעולם בעקבות השמש

אחרי שלושה שבועות ויום אני מתקפלת חזרה אל עצמי. הייתי צריכה שיגיע המשבר הראשון, הצפוי, הידוע, זה שמוכרחים להתכונן אליו ועוד לפני שהוא קורה, אומרים בלב שהוא עוד יגיע וצריך לזכור שלא קרה כלום, שאפשר לחצות את המים שרק נראים קצת סוערים ושלא חייבים להתפרק, ובכל זאת. אני מרגישה כמו תינוק שצועק את הצעקה הראשונה שלו ונמלא פליאה מכל היופי מסביב, ופוער את עיניו מהיכולת לראות ולשמוע ולחוש, ונדהם מכמה תנועה יכול הגוף הזעיר שלו להפיק, אבל אז מגלה שהנשימה היא עבודה קשה. אולי בכל זאת אין קסמים.

במורד הגרון מתחלקת מועקה

שוב הפסקתי לכתוב. לא טוב. דברים מצטברים, דפים נערמים והמחברת נהיית כבדה מידי מרגע רגע. יש נקודת אל חזור במשקל המחברת הזאת, מעבר לו היא מפסיקה להתרוקן והמשקל שלה הולך ונערם על הלב. וכדאי לשפוך אותה, כי אני בניגוד לשיר, לא אוהבת יותר מיום ליום, אם כבר אז אני פוחדת יותר מיום ליום ומחזיקה את עצמי חזק יותר ויותר שלא להיכנע לפחדים שלי. אתמול רבנו בפעם הראשונה, אני והוא. אני לא חושבת שאקרא לו יותר בשם שלו כאן. רק "הוא". רבנו על משהו טיפשי, והשלמנו אחר כך. נדמה שזה כבר מאחור, אלא שמשהו נסדק באידיליה היפה. אני אומרת לעצמי שזה בסדר, זה היה אמור לקרות מתי שהוא, האידיליה לא יכולה היתה להימשך לנצח, באיזשהיא נקודה נכנסים החיים וזה, ולא צריך להתפרק מזה, ובכל זאת, משהו מתגלגל לי במורד הגרון. מועקה.

הרים וכנרת אחרת

זה כאילו שמישהו חמד לו לצון. לקח יד וכפפה ושם ביחד ועכשיו הוא אומר לעצמו, נראה אתכם. שני סקפטים. נראה מה תעשו עכשיו. ומה עכשיו באמת? איפה אני מאפסנת את כל החרדות שלי מזוגיות והבדידות שבתוך הביחד? ומה זה אומר כל זה? שניים עשר ימים ביחד ואנחנו עדיין סופרים. כמו מסע אל תום האלף. איפה אני מחזיקה עכשיו את כל ההצהרות שלי על כמה שכדאי לי לטפח את הלבד שלי, ועל כמה שהביחד לוקח אותי למקום אפל, כמה שאיבדתי את האמון בזוגיות, בילדים, במחשבה שזה אי פעם יצליח. בשבילי. פתאום זה נראה אפשרי.
לפני יומיים עישנו יחד ופתאום למחשבות שלי היה קול. זאת היתה תחושה מפחידה, כאילו שאני שקופה ואין לי שליטה על זה. התקפלתי במיטה והלכתי לישון, לא לפני שעבר לי בראש ספקטרום כל המחשבות בעולם, מכמה טוב לי ועד כמה אני חרדה ולא סומכת על אף אחד ומבוהלת מהמחשבה לשים את הראש על הכתף של מישהו. נדהמתי לשמוע את המחשבות האלו בעצמי. אני יודעת שהם לא חייבות להיות שלי בסיטואציה כזאת ובכל זאת, משהו עמוק בבטן אומר לי שהן שייכות לי, שזה מה שנמצא בתחתית הבאר, הבוצה העמוקה שאני כל כך רחוקה מלגעת בה. לרגע נפתח לי חלון אל הנפש שלי, אל אותה נפש שרק נדמה לי שאני מכירה כל כך טוב. אני רוצה להמשיך לכתוב כל הזמן. אני רוצה לחשוב איך אני מתקנת את עצמי ואיך אני משמרת את החלקים הטובים שלא ידהו בשמש. כי אולי בכל זאת יש הרים, ויש כנרת אחרת.

מחר אני אתעורר ואפקח את עיני. עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.

רגעים שאני רוצה לשנן: אותך לוקח אותי למקלחת. קר לך ולא מתחשק לך להתקלח, אז לפחות תדברי איתי, אתה אומר. אז אני מתיישבת על מכסה האסלה בטרנינג חם וגרביים, משעינה את הראש על החלון, מסתכלת עליך, טבעי ויפה כל כך, עומד מולי, מתקלח ומפטפט איתי על העולם.

נותן לדמיוני לזרום עם המים

מתפקע לי הלב עד שאני לא מצליחה לנשום. ולא לאכול. אני מתעוררת בבוקר ורוצה לעטוף את עצמי בשמיכה ולהישאר שם ערה לנצח-זמן כדי להישאר עם ההתפקעות הזאת מבלי שיהיה צריך לחלוק אותה עם מאמרים ועבודה וכסא ומחשב. מבלי שאצטרך לדבר עם העולם ולתת לה שמות שיסגרו אותה בקופסה. זה נצח שנמשך שבועיים.
ככה זה צריך להיות, אומר לי אתמול ש. ככה בדיוק זה צריך להיות.

בלאט חרש חרש אט אט טופפות עתידות עתידות לקראתנו

אני וג. חזרנו לכתוב את הדוקטורט יחד. ברחוב אחר כך אנחנו מלווים זה את זו שוב ושוב, עם המחשב ביד והאופניים באחרת, והוא אומר לי אם היינו בתיכון היו אומרים שג. ודורה חברים. וזה מצחיק אותנו. ואני מקניטה אותו על החצי השנה הארוכה שבה הוא חיכה שאני אנשק אותו, והוא מוסיף - אולי אני לא צריך לשאול, אבל אין לך תחושה של פספוס? ואני עונה לו שבטח, בטח שיש פספוס, ושאם זה היה קורה קודם, היה לזה סיכוי. אז למה לא עכשיו? הוא ממשיך, ברגע נדיר של כנות, שהולך ומתרחב ביננו, ואני עונה כי עכשיו אלעד. וזה מרגיש נכון, בכל כיוון שלא מסתכלים, וזה נכון גם בשבילו, והוא מחייך, ואומר, לא נורא, לפחות נשארנו חברים, ומתכווץ לי הלב, ומתרחב באותה השעה.
ועם אלעד אני מציירת גבולות. אני אומרת לו למשל. קצת התעייפתי מהשיחה הזאת בטלפון. אני לא נורא אוהבת לדבר בטלפון וכבר לפחות עשר דקות אני לא אומרת שום דבר אז תנסה להיות יותר רגיש, וכמה הקלה יש במשפט כל כך פשוט וכמה שאין כעס. ואיך שזה תיקון לשמוע אותו אומר. בסדר. אני יודע. הייתי צריך לראות קודם, ואיך שמתפזר חום בבטן כשאני מתארגנת לשינה, לבד, בפעם הראשונה מזה שבוע וחושבת כמה הייתי רוצה להניח עליו עכשיו את הראש, ולהתעורר שוב באמצע הלילה ולצחוק נורא מכלום ולתמוה שוב על איך שרק לפני שבוע הכרנו ואיזה פלא כל הדבר הזה שקורה לנו.
אני מרגישה אהובה מאוד ואני מרגישה שאני מצליחה לגעת באנשים סביבי, ושהפעם יש סיכוי אמיתי. יש לי סיכוי להינצל, אני יודעת. ועל איך שהצמחתי מילים, בגיל קצת פחות מ-32, כי הגיע הזמן, להגיד לאנשים דברים ולתת להם מקום אצלי בלב ומרווח בנשמה וכמה אנשים הפכו דבר קרוב כל כך ואיך הרדיוס של חברים הולך ומצטמצם להיות סוג של משפחה. ושהמשפחה שבחרתי לי מתוך המשפחה שלי מתרחבת לחברים. ושעוד לא מאוחר לשום דבר. עוד לא מאוחר ובחרתי טוב. איזו הקלה.

ריח ים ורוח סתיו

ומיץ של תפוחי זהב. וחורף ורגל קפואה שאני טומנת בעומק הפרווה של חתול ישן. סידרתי היום, הייתי זקוקה לסדר אחרי הרעש, הורדתי את הבגדים החמים מלמעלה וההתעטפות בהם הזכירה לי את נובמבר. כאילו לחודש הזה אישיות משלו. גם ג. הישן וגם אדון כלום התחילו בנובמבר. איש איש והבטחותיו. אני, וההבטחות שלי, הפחדים, הכמיהות. אני מזכירה לעצמי ללכת לכת ולנשום ולזכור שזה רק הסתיו והנוסטלגיה באויר והחיבוק שנובמבר מביא איתו. מוזר קצת - שתמיד מגיע חיבוק בנובמבר שמרחיב את הצלעות אבל גם מושך את הסרעפת עד למעלה. אני קוראת בלוגים ונעצבת מהם. אתמול שמעתי סיפור שהתחיל מצחיק נורא ובאמצע הפך לנורא ורק מהדיסוננס בין הצחוק לזעזוע רציתי לבכות. וכל זה בגלל? האופציה לזוגיות שפתאום דופקת בדלת? לא הייתי מוכנה הפעם. אני אף פעם לא מוכנה. השאיפה הרחבה שלוקח הלב תמיד נסדקת לפני שיוצא האויר. אלעד הוא כולו קסם וטוב. אני לא רוצה לפגוע בו או באף אחד. אני לא רוצה להיכנע למקומות האפלים שלי. אני רוצה לתת לזה הפעם סיכוי אמיתי וטוב ואני פוחדת מעצמי.

ומשהו מוזר כזה
לוחץ דומם על החזה
לוחץ קורע ודורש
הלב רוצה להתעטש

"דצמבר"
מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי

רעש לבן

הכל רועש מידי בשביל לכתוב אותו ובכל זאת אני מנסה לפענח מה מתוך הרעש הזה יכול לסדר את עצמו לשורות שאפשר לנהל על הדף הלבן ולהכיל. יכול להיות שהרעש הוא כל מה שיש ויכול להיות שמתחתיו מחכה לי איזו מציאות אלטרנטיבית, שונה מהמוכרת, טובה ממנה. כל שרשרת הארועים בימים האחרונים נשמעת לי בלתי סבירה לחלוטין. כל כך לא אני. ואני רוצה לצעוק את הדבר החדש הזה לכל מי שנמצא מסביב ובו זמנית לשמור אותו בבטן. בסוף נפגשנו. אלעד ואני. אחרי חצי שעה כבר החזקנו ידיים והלכנו לישון יחד. מאז עברו ארבעה ימים שבהם בילינו ביחד כל דקה, באינטימיות מדהימה שלא זכורה לי משום מקום אחר ובכל הזמן הזה אני חושבת לעצמי, הייתי פה, עשיתי את זה, עם האיש הזה בדיוק וזה הדבר הכי נכון שיש.

אם יהיה זה שנית

הוא בטח יזכור לתמיד שבפגישה הראשונה ניסיתי להאריך את עצמי. אני לא עושה את זה בדרך כלל, מאריכה את עצמי. זו בכלל תנועה שקרתה אתמול לראשונה. החתול שלי עושה את זה לפעמים. הוא מתיישב ומתמתח עד ששתי הרגליים הקדמיות שלו נותרות באויר. כשהוא עושה את זה הלב שלי מתכווץ ממתיקות ומתחשק לי לתפוס אותו ולהצמיד את ערימת הפרווה שהוא קרוב אל הלב, אבל הוא מבין קצת פחות ללבבות שיוצאים אל המתיקות שבו אז לרוב הוא נמלט ברטינה או אני חומלת עליו ומסתפקת רק בלבהות בו מתמתח ומלקק את השפם של עצמו. הלב שלי מתכווץ ממתיקות גם עכשיו. היום, ירד גשם והרחובות יהיו רטובים מחורף ואני אפגוש את אלעד בשנית.

כלניות

ג. היה כאן אתמול ונישקתי אותו וכל הזמן חשבתי לעצמי שאני מנשקת את ג. אחרי אלוהים יודע כמה זמן של מתח מיני ושתי בירות וגם אז אני הייתי זו שנישקה אותו. עצרתי רק כדי להגיד לו שזה עלוב. אני לא זוכרת מה הוא ענה. אחר כך הוא נשאר לישון. בכלל לא הזדיינו. הוא נוסע עוד פחות משלושה שבועות ואני צריכה לשים אותו בתוך קופסה. אני לא יכולה להזדיין עם אנשים ואז לשים אותם בקופסה. כאילו שהעצבים החשופים נגלים בשניה שאני מתפשטת. אני מתפשטת בכל כך הרבה צורות, יש כל כך הרבה ממני לעולם ורק את ההתפשטות האחרונה הזו אני מוכרחה לשמור לעצמי כדי לשמור את עצמי, כי שם נולדת הפוסט טראומה שלי מחדש. וג. הוא לא מהאנשים שישנים מכורבלים, אז הייתי קצת מופתעת שהוא קם לכבות את האור ולהתפשט ולהיכנס מתחת לשמיכה. פעם הוא אמר לי שלישון עם מישהו אחר זו האינטימיות הכי גדולה בעיניו ובבוקר הוא אמר שיש לו תחושה שעברנו כבר מזמן איזה סף של אינטימיות. אחר כך דיברנו על הדייט שיש לי היום עם אלעד והשתמשנו הרבה פעמים במילה "מוזר". והרגשתי בחיים.