זה כאילו שמישהו חמד לו לצון. לקח יד וכפפה ושם ביחד ועכשיו הוא אומר לעצמו, נראה אתכם. שני סקפטים. נראה מה תעשו עכשיו. ומה עכשיו באמת? איפה אני מאפסנת את כל החרדות שלי מזוגיות והבדידות שבתוך הביחד? ומה זה אומר כל זה? שניים עשר ימים ביחד ואנחנו עדיין סופרים. כמו מסע אל תום האלף. איפה אני מחזיקה עכשיו את כל ההצהרות שלי על כמה שכדאי לי לטפח את הלבד שלי, ועל כמה שהביחד לוקח אותי למקום אפל, כמה שאיבדתי את האמון בזוגיות, בילדים, במחשבה שזה אי פעם יצליח. בשבילי. פתאום זה נראה אפשרי.
לפני יומיים עישנו יחד ופתאום למחשבות שלי היה קול. זאת היתה תחושה מפחידה, כאילו שאני שקופה ואין לי שליטה על זה. התקפלתי במיטה והלכתי לישון, לא לפני שעבר לי בראש ספקטרום כל המחשבות בעולם, מכמה טוב לי ועד כמה אני חרדה ולא סומכת על אף אחד ומבוהלת מהמחשבה לשים את הראש על הכתף של מישהו. נדהמתי לשמוע את המחשבות האלו בעצמי. אני יודעת שהם לא חייבות להיות שלי בסיטואציה כזאת ובכל זאת, משהו עמוק בבטן אומר לי שהן שייכות לי, שזה מה שנמצא בתחתית הבאר, הבוצה העמוקה שאני כל כך רחוקה מלגעת בה. לרגע נפתח לי חלון אל הנפש שלי, אל אותה נפש שרק נדמה לי שאני מכירה כל כך טוב. אני רוצה להמשיך לכתוב כל הזמן. אני רוצה לחשוב איך אני מתקנת את עצמי ואיך אני משמרת את החלקים הטובים שלא ידהו בשמש. כי אולי בכל זאת יש הרים, ויש כנרת אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה