שיר בבוקר בבוקר

קמתי היום, שבת, בחמש וחצי בבוקר. חשבתי ששעון הקיץ אמור לעשות את הפעולה ההפוכה, אבל איכשהו אני מתעוררת באישון לילה, עירנית להפליא, מסתובבת אנה ואנה ובלית ברירה מחליטה לקום לגמרי. תוך כדי ההתחבטויות בהאם לנסות להמשיך לישון או להתעורר סופית, ניסיתי להמר על השעה. התריסים היו מוגפים וקשה היה לדעת אם מדובר בבוקר מעונן או דמדומי בוקר. הימרתי על השעה 7 או 8. בפועל, כשקמתי היה חושך מוחלט, אפילו לא שמינית דמדומים. אחרי הקפה הראשון, בא קפה נוסף, הספקתי להשלים את הסרט שראיתי אתמול עד למחציתו, לקרוא קצת בספר שלי ולשלוח סוף סוף את המייל למנחה האמריקאית שלי ובו אני אני מביעה את דעתי המנומסת עלחלק מהפרוייקטים שהציעה ובמקביל מזייפת התלהבות נרגשת מפרוייקטים אחרים, לצורך האיזון. בסופו של דבר הייתי מרוצה גם מהאנגלית שלי וגם מהיצירתיות שלי, אבל הכי הייתי מרוצה מהפרודקטיביות. עוד לא עשר בבוקר. יום שבת ונתח גדול מהמתח הנפשי המיותר שפקד אותי לאחרונה נמצא מאחורי. נדמה לי שאני מתחילה להבין את משכימי הקום.

רואים רחוק רואים שקוף

עם האחרון, נקרא לו ד', היה דייט טוב, אפשר אפילו לומר מגניב. דייט בלי מחשבות חמוצות על אלף. בכלל, נראה שאלף כמעט ונשכח מדעתי ביום בהיר אחד, כאילו נדרשה עוד מכת חשמל קטנה להתניע את המערכות לפני שידממו סופית. ד' בניגוד לקודמיו האחרונים, עורר עניין אינטלקטואלי. עד שלא שתיתי בירה בחברת איש קשוב ורגיש, לא ראיתי כמה המרוכזות של אלף בעצמו היתה עלובה. גם האיש ללא אות נראה לי לפתע חיוור בהתעסקות הבלתי פוסקת בעניינים משמימים כמו עבודה ומחקר. אני יכולה להנות משיחה אודותיהם אלא שתמיד נדמה לי כאילו מדובר בהתחמקות מהעניין האמיתי ששני אנשים יכולים למצוא זה בזה. נהניתי נורא לפטפט עם ד', ואפילו חרגתי ממנהגי והמשכתי לפטפט איתו בטלפון כי הייתי סקרנית ונדמה שיש לנו עוד כל כך הרבה דברים לומר אחד לשניה. העובדה שהסקרנות הדדית מרעננת, כמעט ביקורתית בנוכחות שלה.

אול מיי באגס אר פקד

אלף שוב נעלם. כלומר, גם אני נעלמתי. שנינו נעלמנו הדדית ויש לי חור איפה שהיה לי לב. בכלל לא בטוח שבגלל אלף. סתם חור. המצב הטבעי שם הוא חור ורק קורה שמידי פעם הוא מתמלא. יותר נכון, נסתם. ואז מוכרחים לשחרר את הצנרת ושוב יש חור. אפילו אלף לא מצליח למלא את החור הזה עכשיו. אחרי יומיים ביחד אנחנו תמיד רבים על משהו סתמי, מתאיידים לכמה ימים ואחרי שהכעס דוהה משתחזרת לה התקשורת. זה מסוג הדברים שעושים רק כי אין משהו טוב יותר לעשות במקום. ובאמת, אין. אי אם ליוינג און א ג'ט פלן. אני עובדת יפה לאחרונה, זה בדרך כלל בא ביחד עם החור. הספקתי כמה דברים שתיכננתי ויש דברים נוספים שבהם אני צופה מהצד. למשל, הפרוייקט החלופי לתכנית המחקר שלי לפוסט. אין לי חשק לצלול לנושא חדש ואני מרגישה כל כך כפוית תודה כלפי המנחה האמריקאית שלי. אולי אני עדיין בהכחשה לגבי הסיכוי שאני לא אקבל מלגה. זה קצת מייאש ומצד שני, אני אומרת לעצמי, לפעמים, כששולי החור מתכסים אבק והגודל המשוער שלו מיטשטש, יש ילדים רעבים באפריקה.

אם אלה החיים, לאן כולם נוסעים

כרטיסי טיסה משמחים אותי. הבטחה לארץ רחוקה. ימים ארוכים בהם אני אתלבט ללכת למקום יפה או למקום יפה יותר. ככל שאני מתבגרת, הטיולים שלי הופכים מרחיקי לכת יותר ויותר. לא רק במובן הגיאוגרפי אלא גם במידת ההעזה. אני תוהה אם מדובר בשחיקה וצורך מתמיד להעלות את סף הריגוש או פשוט באומץ. אני חושבת שהייתי קצת פחדנית פעם, נגיד אחרי הצבא, בשלב שבו רוב האנשים משחררים כל רסן, חשבתי שהעולם גדול עלי, שאני לא אהיה מסוגלת להסתדר והלכתי לעבר ההחלטה הבטוחה ביותר שיכולתי לעשות אז - ללכת ללמוד. משונה שעבור אנשים אחרים, התפיסות האלו הפוכות אבל בשבילי לימודים היו החלקה בה הרגשתי בנוח. אבל עכשיו מתחשק לי לצאת לטיול שאחרי הצבא ולא לחזור ממנו עד שלכל הפחות תתחלף ספרה במניין שנותיי. במקום זה יש את החיים וזה.

תן לשכוח את הסיכוי הדל

יש לי איזה מיאוס כללי מהעבודה שלי. עד לפני כמה זמן חשבתי שהסיבה היא התקופת מעבר הארוכה-מידי הזאת. עכשיו אני כבר לא יודעת. אני מרגישה שהימים עוברים ואני עושה כמעט כלום, ולולא איזה דדליין קשיח פה ושם, לא הייתי עושה דבר באמת. התחלתי את הדוקטוראט עם הרבה מאוד מוטיבציה ועכשיו אני בקושי גוררת רגליים לעשות דברים שקודם הלהיבו עד מאוד, לעשות דברים שהיום קלים לי פי אלף (אך עדיין לא מובנים מאליהם), לעשות דברים חדשים. אפילו לתכנן פרוייקט חלופי לפוסט המקורי שלי למקרה שאני לא אקבל אף אחת מהמלגות אין לי כוח. המנחה שלי בארה"ב יוצאת מגדרה כדי להתאים בין הגרנטים שלה לנושאים המועדפים עלי ואני נשארת אדישה. האמת היא שאין לי כוח לשום דבר. יש לי כוח לתכנן טיול ולצאת אל הדרך. הפעם אני אממש את הפנטזיה של לנסוע קלה ממש. השאיפה - תיק שאני מסוגלת להרים ביד אחת. אם אהיה קלה ממש, אולי אפשר יהיה לשאת את המשא שאני סוחבת איתי מבלי להימעך תחת משקלו.

אוי הלב הפתי והמגוחך

אמרתי לאיש ללא אות שלא תהיה פגישה רביעית. יצא לי קצת עלוב ומאוחר מידי והייתי צריכה ליזום את השיחה בעצמי ולא לחכות שיתקשר, אבל ידעתי שהוא יתאכזב ודחיתי את השיחה. בתיאוריה אני פחות ישירה מכפי שהייתי רוצה להיות. זה קצת מבאס. במקום אמירה ברורה ולא מתנצלת, יצאו לי גיחוכים לא ברורים. הרגשתי כמו הנשים העלובות שמתאמצים לצלם במאקו כדי לספר לעולם מה נשים חושבות. בהתחלה הוא נשמע מתוסכל וזה היה מעורר חמלה אחר כך הוא נשמע מתוסכל מידי וחשבתי לעצמי (וגם אמרתי, כי מה כבר יש להפסיד) שבספר החוקים הלא כתוב של הדייטים, זאת לא הנקודה שבה הוא אמור להשמיע באוזניי טענות. שאלות תמיד מתקבלות בברכה, גם אם אני מעט גמלונית בחברתן, אבל טענות, אעפס, איך לומר? אחרי שלוש פגישות מאוד לא מחייבות המרוחות על טווח זמן רחב מידי, זה עוד לא הזמן בשבילן. בכלל, לא הייתי בטוחה שהוא מסונכרן על כללי העולם, לא שדרושים לי אנשים המצייתים לכללים באופן עקרוני, אלא שיש כמה וכמה חוקים שמסוככים על הלב ומרפדים את הנפש בחברתם המאיימת של אנשים חדשים. למשל: אולי לא כדאי לצלצל שוב ושוב גם אם לא מקבלים צלצול בחזרה. החוק הבלתי כתוב אומר שאנשים צריכים לשמור קצת על עצמם, לאפשר מרווח פעולה גם לצד השני ולדרוש בטון לא מתנצל פידבק חיובי לפני שצועדים צעד נוסף. בסוף נפרדנו כידידים ועוד הספקנו לפטפט מעט בצ'ט, שלאחריו, הרגשתי הקלה, כמנהגו של עולם וזה. בעולם אחר, בזמן אחר, היה לזה סיכוי. משיכה מינית לא חסרה שם והיה וויב מגניב, אבל אלף היה בסביבה ואני, מונוגמית עלובה שכמותי, לא יכולה אחרת.

אגב, היא אמרה לי, תאהב אותי

אלף ואני נעים בלופ של אינטימיות אינסופית ורתיעה. קצת עלוב. אחרי כמה ימים במחיצתו, מגיעה הנקודה שבה הוא עולה לי על העצבים. עוד לא הצלחתי להבין למה. הוא נע בין שני קטבים, ריכוז תהומי בעצמו לבין ביטול עצמי מוחלט. שני הקטבים מעצבנים אותי במידה שווה והאינטרקציה ביננו מאופיינת בכנות יתרה, מה שלא מוסיף למפלס הרעילות המסוכן גם ככה. מנגד, יש רגעים שבהם אני אומרת לעצמי, אולי זה בכל זאת יסתדר. כשהוא שולח לי למשל סמס אחרי ויכוח רועש האם להביא לי קפה וחיבוק. אנחנו מאוד ביחד ומאוד לא ביחד, אז ברגעים האחרים אני משתדלת לשמור על רשת הבטחון של עצמי ולכן לא מנתקת את הקשר עם האיש ללא אות, שספק אם אני יודעת מה חולף בראשו כשהוא מנסה יום אחר יום להתקשר ולהציע ונענה בשלילה. הסיפור הזה רק ממחיש לי כמה מונוגמית להחליא אני. הכל נראה לי זמני, אז אני מאלצת את עצמי לא להתרגל לדבר, והכי חשוב לא לקשור את עצמי לדבר. יש לי מספר ניסויים בו זמנית ומספר בחורים ואפס כמיהות וחתול אחד אלוהינו.
במאי החלטתי לנסוע עם ר' להודו. זה יהיה טיול בנות כיפי. ר' היא אחד האנשים הכיפים לנסוע איתם, היא קלילה ומתוקה ונראה לי שנסתדר טוב. המחשבה על הטיול משמחת אותי, סוף סוף יש יתד בזמן שלא תלוי בהחלטות של איש זה או אחר.

עד היום די מוזר, לא הבנתי דבר

האף שלי נוזל ונוזלים עוד דברים. למשל, שפיות דעתי. כמנהגנו זה מכבר, אלף ואני, בילינו שלושה או ארבעה ימים ברצף עד שמנת היתר שילחה אותנו איש איש לביתו. בזמן הזה, התעלמתי משיחות רבות מידי שחייג האיש ללא אות. עם הבחור מהמסיבה הלכתי לבראנצ' בשישי בצהריים, בצהריים עמוסות מידי. כדי להתמודד עם ההמון הפריפריאלי שגעש את רחובות תל אביב, הוא נאלץ לשאת את הכלב הקטנטן שהותירו באחריותו על הידיים ובאופן כללי הוא נראה לי מבוהל מאוד. הקפה היה נחמד, גם הטיול. היה בו משהו גברי מאוד, אין לי מושג מה זה אומר, אבל אולי זו הסיבה שנפרדו דרכינו אחרי אותו צהריים. יש לי נטיה לחבב גברים נשיים במקצת, כמו למשל את אלף שהפליא במתיקותו, אבל תוך יומיים חזר להיראות כמו הבחור שאסור לי להישאר איתו. נפלאות דרכי העולם ועד היום, די מוזר, לא הבנתי דבר.
קודם ראיתי תמונה מקרית של אדון כלום עם החברה החדשה שלו שדומה לי במקצת. לא התעצבתי, אפילו קצת שמחתי בשבילו. בתמונה הוא נראה מעט אומלל וכבוי. מעניין אם זה רק בעיניים שלי. בינתיים, האף שלי נוזל וקצתי בהמתנה לתשובות מהעולם. החיים שלי בהמתנה כבר שישה חודשים. מהרגע שכתבתי את הצעת המחקר ושילחתי אותה לאויר העולם, שמתי בהמתנה את הזוגיות שלי ואת המנוי לחדר כושר. התחלתי לטפח תהיות כמו מה לעשות עם הדירה שלי כשאסע, עם הספרים שלי, עם המחקר שלי. קצת נמאס לי. זה פוסט בלי פואנטה. עד היום בסביבות חמש ושלושים וזה. היא אומרת עזוב.

תופר בגדים לערב חג*

סימסתי לאלף. תשוקתי וזה. גם אני, הוא ענה, ואחר כך סימס בואי-לישון-איתי. במקום זה יצאתי לעוד דייט עם האיש-ללא-אות והיה יותר טוב מהפעם האחרונה, מסוג הנעימות שאנשים נורמלים משרים. האישללאות הוא ההפך הגמור של אלף, מלא בשמחת מים ובאופטימיות. כשאנחנו נפגשים הדינמיקה ביננו הרבה יותר מוצלחת מאשר בין לבין. משהו מאוד איטי קורה שם ולרגעים נדמה שלא קורה כלל עד שלפעמים אני חוזרת הביתה ותוהה אם אני רוצה לפגוש אותו שוב אבל בפגישות איתו הוא מתוק וקל. רגע לפני שיצאתי מהבית, התקשר אלכס. זו היתה הזדמנות לשאול אותו מיהו ובשבילו הזדמנות לשאול איך קוראים לי. שיחה משעשעת. קבענו לטייל עם הכלב היום בצהריים. אלף סימס לי באמצע הלילה שהוא עדיין מקווה להתעורר איתי. גם אני, חשבתי לעצמי באמצע הלילה ואחר כך חשבתי גם בבוקר, כשהתעוררתי במיטה שלי, לבד לבד. #תופרת בגדים לערב חג


*עינן פרל. חדש ויפה יפה

מניסיון טוען ש / לא קשה בכלל ל / התבטל

אנשים מחופשים מרשים לעצמם מידת חופש נרחבת יותר מזו של אנשים לא מחופשים. ביחד עם העובדה שחופש זה דבר נעים אפשר להבין מדוע אנשים מחופשים רוב הזמן. זה יכול להסביר גם למה למשל התנשקתי עם זר גמור במסיבה (המצוינת) אתמול. אני חושבת שקראו לו אלכס ואו שהוא נישק מעולה או שהייתי שיכורה מאוד. כך או כך זה היה נעים. במחשבה מאוחרת יותר ומעט יותר צלולה, זה היה אפילו נעים מאוד. הידיים שלו היו במקום הנכון והוא זז נכון ונישק נכון והיה לו מבט נעים. גברים שרוקדים מפעילים אצלי נוירונים שלא ידעתי על קיומם. אחר כך הוא ביקש את המספר שלי, צחקתי ושאלתי בשביל מה, הוא היה נראה לי כמו לא יותר מבן 25, אבל הוא היה בן 28 אז נתתי את המספר והלכתי הביתה, משועשעת ושמחה. בינתיים, אני מתפתה לדייט השלישי עם האיש ללא אות. יום הולדת שמח לי.

באופן מפתיע אלף לא שכח. שלח סמס לקוני מזל טוב וזה וחתם בשמו, אולי למקרה שכבר מחקתי את מספרו מספר הטלפונים. יום הולדת הוא סוג של יום טראומטי בשבילי, אני חושבת שמוטב יהיה לו יכניסו אותו לרשימת האסונות החמורים שפוקדים אנשים בתאריך ידוע מראש ובמחזוריות קבועה. ביום ההולדת האחרון רבתי עם אדון כלום וסירבתי לשתף פעולה עם ההפתעות שהכין עבורי. במקום זה נכנסתי למיטה בשעה שבע בערב ונרדמתי עד למחרת, בתקווה שהיום יהפוך להיסטוריה מהר ככל שניתן. כדרכי עם טראומות, אם יום ההולדת הנוכחי ביקשתי להפוך ליום שבו אני שולטת. זר לא יבין זאת, אני חושבת לעצמי לפעמים, אבל אסור לי לנהל את חיי בציפיה שיעשו עבורי דברים. אני מוכרחה לנהל את האושר שלי לבד. איילת אומרת שאני הבן אדם הבריא ביותר בנפשו שהיא מכירה, אני חושבת שאני הבן אדם עם הכי מעט אמונה שאני מכירה, גם באחרים אבל בעיקר במציאות. הפסקתי לקוות שמישהו יטרח עבורי, שלמישהו יהיה חשוב מספיק לשמח אותי גם על חשבון אי הנוחות שלו. הפלוס הוא שאין הפתעות. את ההבטחות שלי לעצמי אני יודעת לקיים וכשאני לא מקיימת אותן, יש לי לכל הפחות ידע מוקדם לגבי העניין. המינוס הוא הבינוניות או הרדידות הרגשית שמלווה את העניין. לא חשוב כמה אני אהנה בחברת עצמי ובחברת הדברים שבחרתי לתכנן עבור עצמי, זה כנראה לעולם לא ישווה להנאה שמפיקים בחברת אנשים אהובים. אז יומולדת וזה. אולי זו השעה להזכיר לעצמי לא לוותר עליהם.

מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא

חדשות טובות מתערבבות בבשורות אחרות, אבל איך שלא מסתכם היום, הוא מגיע בסופו אל אלף, כמו צל שדולק בעקבותיי. בתיקיית התמונות נותרה תמונה בודדת מרגע מקרי. מי בכלל ידע שהיא שם. אני רוכנת אל המצלמה והוא מסתתר מאחורי וגם בהסתתרות הזאת אין בה כדי להחביא חיוך שדוני. ושוב אני מוצאת את עצמי אומרת, זאת רק תשוקה, הניחי לזה. אין ממה לברוח. תני לה להשיג אותך אבל אל תתני לה לנצח.
אני אוהבת אנשים עם תשוקות, אבל התשוקות שלהם רודפות אחרי כמו וירוס מדבק, והנורמליות מדבירה אותי כאילו הייתי חרק במנוסה. את כל זה אני אומרת לשין בדרך חזרה ומסתכלת במראה הצידית ברכב רק כדי להיזכר בברק שאני מחפשת. אבל זו מלכודת שאין ממנה מוצא. הנסיעה ביולי הפכה ברגע אחד לדבר סופי ומוחלט וההתרגשות מתערבבת בצל של פחד וכבר עכשיו מתכייח לו געגוע. והבחור ללא אות ושין ששמח בשבילי אבל אז אומר יש לי פתאום חרדת נטישה וגיל שנע בעקביות על כל קשת הרגשות האפשרית, כמעט כמו מטוטלת שלא יודעת אחרת. ויש את איילת שנוגעת לי אל הלב נורא. העולם החליט לפרוט לי היום על כל המיתרים. גם לי יש פתאום חרדת נטישה. ורק התשוקה העקשנית.

דברים שהלילה

האוזניות החדשות שלי מסיליקון, אז כשאני הולכת ברחוב ויש את ההפסקה בין שיר אחד לאחר אני יכולה לשמוע את הנשימות שלי. ממש כאילו אני נושמת לתוך האוזניים של עצמי, ואז מתחיל שיר חדש, ונדמה שהוא מפריע יותר מאשר מועיל. כמה קטנים הם הדברים הנחוצים באמת לשלוות הנפש שלי.

דברים שהבוקר לוקח

קמתי בשבע. השעה תשע וארבעים ועוד לא הצלחתי לאסוף את עצמי לצאת מהבית. הכל איטי מאוד. יורד גשם והחתול חמים וצמרירי על הברכיים שלי. לזכותי יאמר שהצלחתי להתלבש, לקפל כביסה, לנקות את ארגז הצרכים של החתול ולארגן את כל מה שדרוש ליציאה. אפילו אכלתי. דברים שאנשים עושים בהיסח הדעת מכאיבים לי בצורה בלתי סבירה. אני צריכה ללמוד להישמר מפניהם, אבל תמיד הייתי יותר סקרנית מאחראית. זו כוס התה השניה וכעת גם היא ריקה. כל מה שנחוץ כעת זה לסובב את המפתח מצד אחד ואז לסובב אותו בשנית מהצד השני.

עד שישקוט הים עד שינוסו הצללים*

אני מתאפקת מאוד לא להתקשר לאלף. אין שם דבר, לא משנה כמה אני אשכנע את עצמי. מאידך, תשוקתי אותי רודפת. להישאר עם עצמי כרגע זו בחירה גרועה, אבל אין לי חשק לענות לטלפונים, לפגוש חברים או לצאת לעוד דייט שיגמר בנשיקה ארוכה שלרגע תרגיש נכונה וטובה ורגע אחרי תשלח אותי לחשוב על אלף. במקום - אני מתבצרת בלבד שלי, כאילו יש דבר מרגיע דווקא בהתכדררות אל תוך העינוי הפנימי שלי. פעמיים בדקה אני מתכננת מה הדבר הבא שאני אעשה ולא מסוגלת להביא את עצמי לעשות אותו. אין ספק, אני רודפת אחרי חוקייך. אבל הלילות הארוכים והבדידות והשנים והלב הזה שלא ידע מרגוע.




*אנה אפנה / ארז לב ארי

צריך להתבלבל בחן

הפגישה אתמול עם האיש-ללא-אות נגמרה בנשיקה ארוכה מאוד. פעם נשיקה היתה מרקר לציון המשך פעילות, עכשיו היא מרקר לזה שהבחור היה חמוד מספיק בשביל להתלכד עם אדי האלכוהול לכדי נשיקה. לפני שהאדים הסתלסלו לי בורידים הוא טעה בדרכו אלי, איחר בשלושים דקות ואז שאל אם אני מוכנה להגיע לנקודה אחרת מליד הדירה שלי. בסוף הוא הצליח להגיע אבל אז התלונן על המדינה והדלק והחניה בתל אביב ומחירי השכירות ומחירי הנדלן והשתמש הרבה במילים "יש חוק כזה" ו"יש מאמר כזה". תלונות אקראיות פחות עושות לי את זה, וגם אנשים שזקוקים להמון אסמכתאות, אבל הכי פחות עושה לי את זה הם אנשים שנכנסים לסטרס אחרי שהם מתבלבלים. צריך להתבלבל בחן. אבל חוץ מזה הוא היה מתוק למדי והתאמץ למצוא חן בעיני וגם שיתף פעולה כשלקחתי אותו אל מחוזות אחרים מבעיות החניה בתל אביב. והוא גם היה יפה באופן שהפך אותי כנראה לסלחנית יותר מהרגיל. כשהיינו ליד הדירה שלי הוא ניסה את קטע האני-צריך-פיפי-דחוף-חבל-שלא-הלכתי-קודם. התעלמתי ואחר כך הרגשתי כמו תל אביבית מדופלמת. יכול להיות שהמניפולציה היתה רק בראש שלי ויכול להיות שזה טבעם של יחסים, במיוחד כאלה עם תאריך תפוגה אדום. אחר כך בבית, לפני שנרדמתי, חשבתי שהיה יכול להיות נחמד לישון כפיות עם אלף. נראה שאני אוספת כמה שיותר זכרונות בשביל השקט היחסי שהולך לשרור בשנתיים שיבואו אחרי יולי או שאולי ההתעלמות מצרכי הנפש לטובת אלו של הגוף היא הצורה הברורה ביותר של יאוש.