אלף ואני נעים בלופ של אינטימיות אינסופית ורתיעה. קצת עלוב. אחרי כמה ימים במחיצתו, מגיעה הנקודה שבה הוא עולה לי על העצבים. עוד לא הצלחתי להבין למה. הוא נע בין שני קטבים, ריכוז תהומי בעצמו לבין ביטול עצמי מוחלט. שני הקטבים מעצבנים אותי במידה שווה והאינטרקציה ביננו מאופיינת בכנות יתרה, מה שלא מוסיף למפלס הרעילות המסוכן גם ככה. מנגד, יש רגעים שבהם אני אומרת לעצמי, אולי זה בכל זאת יסתדר. כשהוא שולח לי למשל סמס אחרי ויכוח רועש האם להביא לי קפה וחיבוק. אנחנו מאוד ביחד ומאוד לא ביחד, אז ברגעים האחרים אני משתדלת לשמור על רשת הבטחון של עצמי ולכן לא מנתקת את הקשר עם האיש ללא אות, שספק אם אני יודעת מה חולף בראשו כשהוא מנסה יום אחר יום להתקשר ולהציע ונענה בשלילה. הסיפור הזה רק ממחיש לי כמה מונוגמית להחליא אני. הכל נראה לי זמני, אז אני מאלצת את עצמי לא להתרגל לדבר, והכי חשוב לא לקשור את עצמי לדבר. יש לי מספר ניסויים בו זמנית ומספר בחורים ואפס כמיהות וחתול אחד אלוהינו.
במאי החלטתי לנסוע עם ר' להודו. זה יהיה טיול בנות כיפי. ר' היא אחד האנשים הכיפים לנסוע איתם, היא קלילה ומתוקה ונראה לי שנסתדר טוב. המחשבה על הטיול משמחת אותי, סוף סוף יש יתד בזמן שלא תלוי בהחלטות של איש זה או אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה