אוי הלב הפתי והמגוחך

אמרתי לאיש ללא אות שלא תהיה פגישה רביעית. יצא לי קצת עלוב ומאוחר מידי והייתי צריכה ליזום את השיחה בעצמי ולא לחכות שיתקשר, אבל ידעתי שהוא יתאכזב ודחיתי את השיחה. בתיאוריה אני פחות ישירה מכפי שהייתי רוצה להיות. זה קצת מבאס. במקום אמירה ברורה ולא מתנצלת, יצאו לי גיחוכים לא ברורים. הרגשתי כמו הנשים העלובות שמתאמצים לצלם במאקו כדי לספר לעולם מה נשים חושבות. בהתחלה הוא נשמע מתוסכל וזה היה מעורר חמלה אחר כך הוא נשמע מתוסכל מידי וחשבתי לעצמי (וגם אמרתי, כי מה כבר יש להפסיד) שבספר החוקים הלא כתוב של הדייטים, זאת לא הנקודה שבה הוא אמור להשמיע באוזניי טענות. שאלות תמיד מתקבלות בברכה, גם אם אני מעט גמלונית בחברתן, אבל טענות, אעפס, איך לומר? אחרי שלוש פגישות מאוד לא מחייבות המרוחות על טווח זמן רחב מידי, זה עוד לא הזמן בשבילן. בכלל, לא הייתי בטוחה שהוא מסונכרן על כללי העולם, לא שדרושים לי אנשים המצייתים לכללים באופן עקרוני, אלא שיש כמה וכמה חוקים שמסוככים על הלב ומרפדים את הנפש בחברתם המאיימת של אנשים חדשים. למשל: אולי לא כדאי לצלצל שוב ושוב גם אם לא מקבלים צלצול בחזרה. החוק הבלתי כתוב אומר שאנשים צריכים לשמור קצת על עצמם, לאפשר מרווח פעולה גם לצד השני ולדרוש בטון לא מתנצל פידבק חיובי לפני שצועדים צעד נוסף. בסוף נפרדנו כידידים ועוד הספקנו לפטפט מעט בצ'ט, שלאחריו, הרגשתי הקלה, כמנהגו של עולם וזה. בעולם אחר, בזמן אחר, היה לזה סיכוי. משיכה מינית לא חסרה שם והיה וויב מגניב, אבל אלף היה בסביבה ואני, מונוגמית עלובה שכמותי, לא יכולה אחרת.