תן לשכוח את הסיכוי הדל

יש לי איזה מיאוס כללי מהעבודה שלי. עד לפני כמה זמן חשבתי שהסיבה היא התקופת מעבר הארוכה-מידי הזאת. עכשיו אני כבר לא יודעת. אני מרגישה שהימים עוברים ואני עושה כמעט כלום, ולולא איזה דדליין קשיח פה ושם, לא הייתי עושה דבר באמת. התחלתי את הדוקטוראט עם הרבה מאוד מוטיבציה ועכשיו אני בקושי גוררת רגליים לעשות דברים שקודם הלהיבו עד מאוד, לעשות דברים שהיום קלים לי פי אלף (אך עדיין לא מובנים מאליהם), לעשות דברים חדשים. אפילו לתכנן פרוייקט חלופי לפוסט המקורי שלי למקרה שאני לא אקבל אף אחת מהמלגות אין לי כוח. המנחה שלי בארה"ב יוצאת מגדרה כדי להתאים בין הגרנטים שלה לנושאים המועדפים עלי ואני נשארת אדישה. האמת היא שאין לי כוח לשום דבר. יש לי כוח לתכנן טיול ולצאת אל הדרך. הפעם אני אממש את הפנטזיה של לנסוע קלה ממש. השאיפה - תיק שאני מסוגלת להרים ביד אחת. אם אהיה קלה ממש, אולי אפשר יהיה לשאת את המשא שאני סוחבת איתי מבלי להימעך תחת משקלו.