absolute beginner

שוב עבר נצח ויש לי תחושה מעורפלת של טביעה. מתוך שינה אמרתי לאלף הבוקר שאנחנו בטיטניק. למה, הוא שאל, ער יותר מכפי שהיה אמור להיות, ואני, פישפשתי בזכרוני או בדעתי בשביל לדלות תשובה קוהרנטית כלשהי ולבסוף עניתי כי אנחנו טובעים. אני אפילו לא יודעת מי טובע. אני לא טובעת, נדמה לי שאת זה אני יודעת בודאות, אבל משהו בחיים מתפורר ואני לא יודעת מה. אולי גם הבלוג הזה קצת טובע. אלף לא אמור לדעת עליו ולפני יומיים אמר לי בהיסח הדעת משהו על הבלוג שלי בבלוגספוט. לא זכור לי שאמרתי לו איפה הבלוג שלי נמצא, ובלוגספוט הוא הימור פרוע למדי. ואולי גם נהייתי קצת פרנואידית. זה קצת מתבקש עם אלף. זה קצת מתבקש לאור ההיסטוריה שלנו, שלי. האמון שלי באנשים הולך וקמל. לרגע גם חזרה אלי אותה דילמה ישנה שבה אני תוהה עד כמה הבלוג שלי הוא שלי באמת. קצת מתיש. גם כשאני לומדת לשמור את הבלוג שלי לעצמי אני לא לומדת להימלט מהמחשבות אודותיו. ואולי רק בשביל השקט הנפשי, להלן פניה אל העולם מעל גלי האתר, אם אתם קוראים פה ומכירים אותי, ספרו לי על זה.

אלף מתקשר. הוא אף פעם לא מתקשר פעם אחת. תמיד פעם ואחריה עוד אחת ואז עוד צלצול, רק לומר עוד דבר אחד ששכח, כאילו נפרץ הסכר וכל המילים נשפכות ממנו. לרגע נדמה לי שאלף אפילו לא יודע עליו, על הסכר, רק עושה את הדברים שלשמם נוצר, ברובוטיות שרק יקום עיוור יכול ליצור, ובתוך העיוורון הזה הוא נעלם ואז מופיע וגולש מעבר לעצמו עד שכל הדפנות מתלכלכות בקצף עכור. ורגע אחד כל הסיטואציה הזאת עוד מחזיקה ועולצת מקצף לבן וסמיך שמתנדנד באיזו התרגשות, בין דפנות לא נראות ותקרת זכוכית ורגע אחד ללא השגחה וכבר מתמצק לו קרום עבה בינו ובין העולם, ולא משנה כמה חם וטעים ומתוק הדבר שיש מתחת, כל מה שאני מצליחה לראות זה את הקרום העבה, שאף אחד לא הזמין אבל אף אחד גם לא עירבב בתדירות גבוהה מספיק בשביל לשמור שלא יקווה. ובמקום לשפוך את הכל לכיור, אני עומדת ומסתכלת איך הוא מחמיץ.

אני מתגעגעת, ולא לדברים שאמרתי קודם, אלא אליו. במיוחד עכשיו, כשאני חוזרת הביתה, חולצת את הנעליים ומסתכלת על ההשתקפות שלי בחלון. משהו נורא גדול חסר. משהו שלא ידעתי עליו קודם. אני מנסה לא לתת לעצב הזה לרדוף אחרי אבל הניסיון לחמוק ממנו רק מדגיש אותו ואנשים אחרים רק מעצימים את החוסר. אני יושבת לידם בקולנוע וחושבת שהם לא אלף ואוכלת איתם ארוחת בוקר והם לא אלף ושותה איתם קפה, ושום דבר ממה שהם אומרים לא נשמע כמו אלף. האיש הזה נגע בי יותר ממה שנדמה לי. כל יציאה החוצה הופכת לתזכורת לדברים שנפרדתי מהם לפני שבוע. לדברים שבאו בחבילה בלתי אפשרית. הלואי ואפשר היה לישון עד שהזכרון הזה יתעמעם.

לקסם הבא אזדקק לכנפיים*

בלילות אני מתגעגעת. למה בדיוק? קשה לומר. עכשיו כבר מאוד ברור לי מדוע לא. הדברים שרואים משם וזה. אבל היה גם משהו מאוד ראשוני בהתאהבות הזאת עם א. נקי מגינונים ונימוסים וישר לוריד. כשסיפרתי לר. את ההתלהבות הגדולה היא אמרה לי את תמיד כזאת, תמיד את חושבת שהפעם מצאת את האהבה הכי גדולה שאי פעם היתה לך. והאמת שהסתכלתי עליה קצת משתוממת. באמת אני כזאת? הרי לעצמי נדמה לי שאני קשה ורציונלית, והנה ר. אומרת פתאום שאני הרים של קצפת. והתעקשתי, הפעם זה אחרת, לא נראה לי שאי פעם דיברתי על מישהו ככה, בשניה שנפגשנו. ובאמת היה נדמה לי, כי עם אדון כלום היו כל כך הרבה חומות, כלום היה סטוץ שטופל בזהירות וגם עם ג. הישן היו לי המון ספקות בהתחלה, לא היתה שם משיכה כל כך גדולה כבר ביום הראשון. עם א. לעומת זאת, הכל היה נכון ושלם ואמיתי כל כך. ההליכה לאיבוד באה רק אחר כך, עם הזמן. כאילו שמוכרחים ללכת לאיבוד מתישהו, רק צריך להחליט אם רוצים את זה כבר בהתחלה או אחר כך, ואם שורדים את זה או שמתים מזה. אז היום בדרך הביתה אמרתי לעצמי, אולי יש משהו במה שר. אומרת. כי הנה עברו חודשיים ובאמת זה נגמר וכל הדברים המקסימים שחשבתי והרגשתי דועכים עכשיו, ובכל זאת, אני עדיין מעדיפה להיות זו שחושבת, בכל פעם מחדש, שהיא פגשה את הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה. אבל איכשהו, דווקא במקום הזה, הלא נורא שבור ובטוח בצדקתו באופן יחסי, אבל המאוכזב והנחמץ לעצמו והמתגעגע למשהו מעורפל שנגע נורא עמוק והתפוגג, דווקא במקום הזה, נראה לי שבשביל הקסם הבא אני אזדקק לכנפיים.

*מתוך הספר האלקטרוני של אלכס אפשטיין. יפה כל כך.

וכבר עבר די זמן מאז שהיינו פה, שים לב איך משהו פה השתנה

הזמן עושה את שלו. והרגע שבו אני מבינה את הזמן ואת מרוץ המחוגים שלו והשמיכה שבה הוא עוטף כל כאב הוא תמיד רגע עצוב. זה הרגע שבו ברור לי שדברים נגמרו באמת והם עוברים לתיוק, לתוך קלסר הדברים שהזמן מטפל בהם. אחרי השיחה עם אלף, הדברים דעכו מעצמם. הוא לכאורה השאיר את הבחירה אצלי, אמר שהיה רוצה לנסות, אמר שהוא מוכן לשנות, להשתדל, אבל אז שב להרגליו הישנים ונעלם. אני מרגישה שאני מסתכלת על הדברים מהצד, חושבת שאחרי הדברים שאמר דרוש לו מוקד שליטה מחודש ומתקשרת, קצת כמו שמנסים ליצר קשר מחודש עם נער שהרגע טרק את הדלת ובעט בכיסא, כמעט בלי חשק, מתוך אינרציה ואז משחררת. זה נוח ככה שדברים פשוט דועכים. בלי דרמה גדולה. דרמות גדולות גורמות לי לרצות בדברים שהראש אומר לי לעזוב. לקשר עם אלף יש רשימת מינוסים כאורך הגלות. לא מאוד קשה לעשות לכאורה את ההחלטה הנכונה. אבל היה צריך להגיע הרגע הזה, ההבנה שדברים לא ישובו לקדמותם בכל מקרה. אני מבינה שאני לא רוצה אותו איתי בארה"ב. לא רוצה אותו לתמיד. לא רוצה כמו שרציתי קודם. העולם השתנה, אני השתניתי.
עם כל פרידה, נדמה שדרוש לי פחות ופחות זמן. מין אבולוציה שמתרחשת מעצמה להתאים את עצמי לשעון המתקתק. מצד שני, אבולוציה תמיד מתרחשת מעצמה ולי אין שעון מתקתק. יש לי לב שמאיץ הפוך ושיום אחד יעצר מחוסר שימוש.

אלף כותב אני רוצה לישון איתך כל הימים. אני רוצה להיות שלך. אין לי תובנות אחרות. והלב נחמץ. ואחר כך נמחץ תחת גלגלי משאית הדילמות ואז נאטם. לרגע היה נדמה לי שאני לא רוצה את האיש הזה יותר בחיי ובטבלה שערכתי בעיני רוחי היו לי הרבה סיבות טובות. אלא שאז מישהו משנה את כללי המשחק וגורם לי להרגיש כמו עלה ברוח. הייתי רוצה שיהיה ברור יותר, שלשם שינוי העולם יצבע בצבעים עזים של שחור ולבן, כועסים ונחרצים ככל שיהיו, בלי השמיכה האפרורית שמכסה אותו. גלי אומרת לי האינסטינקטים הראשונים שלך תמיד נכונים, אל תשני את דעתך. איילת אומרת לכל דבר יש שני צדדים. ג. אומר במקומך הייתי עושה את אותו הדבר ולא מסתכל לאחור, ר. אומרת, עזבי אותך, לא חייבים להחליט, בואי לשתות בירה, איתי מציע חיבוק ואומר, לא יודע, לא יודע וש. מקשיב בעיון ואחר כך אומר, התמכרתי לחווה בפייסבוק. איתי וש. מכירים. גלי ואיילת מכירות. שתיהן מכירות גם את ר. איילת מכירה גם את ג. פעם הפגשתי בין ש. לר. היה מעניין. איש איש והנרטיב שלו, ואני עם שלי, כי מה שלא יקרה, העולם כבר השתנה.

באחת השיחות שלנו שבה דיברנו על הנסיעה שלי לפוסט דוקטוראט, אלף אמר לי בצחוק - אני יודע מה יקרה בסוף, אני אקח אותך לשדה תעופה, ניפרד בדמעות ואחרי חודש אני לא אוכל יותר, אקפל את הדברים שלי פה ואסע אליך. זה הצחיק אותנו לשניה, אותו זה כנראה הצחיק יותר אבל שלא כדרכן של הלצות, זו נחקקה בזכרוני במיוחד. חשבתי לעצמי שהיא מגלה יותר משנדמה. אלף מכור לדרמות ולא סתם האינסטיניקט הורה לו לדמיין את הפנטזיה הכי הוליוודית וקיטשית שיש. בסנריו הזה יש עבורו קסם ורומנטיקה ובעיני מערכת יחסים ילדותית. במציאות, הגיבורה לא עומדת בידיים פרושות בשדה התעופה, היא ממשיכה בחייה. והגיבור, לא משליך את חייו ברגע של אימפולסיביות מפני שדברים הרחוקים מהעין, רחוקים גם מהלב ובין ישראל למקום שאליו אסע מפרידות 14 שעות של טיסה ומטען חיים שלם. אחרי אלף ואדון כלום אני אומרת לעצמי שאני צריכה לזנוח את הרעיון שמישהו יסע איתי. אני צריכה להתרגל למחשבה שאסע לבד ויהיו לי שם חיים שלמים ומלאים ומספקים. גם אני שבויה בפנטזיה הוליוודית והגיע הזמן לשחרר.

לפעמים זה חודר לעצמות, אבל אף פעם לא לבטן

אני כנראה לא אבין אף פעם איך אנשים עוברים ממצב צבירה אחד לאחר. רגע אחד הם טוענים באוזנייך שהם אף פעם לא אהבו כפי שהם אוהבים אותך ורגע אחרי הם זרים גמורים. וזה לא שיש לי ציפיות מרשימות או תקווה שאנשים יתרוממו מהרצפה כמו עופות של חול או שהם יהיו אמפטיים ומתוקים בכעסם, רק שלא יהיו זרים. רק שיגידו לעצמם, לפעמים, לפני יומיים עוד ישנתי עם הבחורה הזאת וחיבקתי אותה חזק ואם אני רק אחזיק את התמונה הזאת עוד דקה אחת, אני אצליח להיות האדם שאני רוצה. הכי מרשימה בעיני התדהמה שפוקדת אותי בכל פעם מחדש כאילו לא פגשתי בהתנהגות הזאת יותר מידי פעמים כואבות. ולא משנה הסטאפ או השחקנים או העלילה, כל אלה זמניים. מה שנשאר קבוע הוא הנרטיב. רגע אחד ככה ורגע אחר ככה ואני קופאת לרגע כי הקור מגיע לעצמות, ולעולם לא לומדת לחסן את עצמי מפני האכזבה. לפעמים אני חושבת שהעולם מטונף, מטונף ברמה כזאת ששום קירצוף לא ינקה. לעד יוותרו המרצפות התל אביביות המשחירות, עם הרווחים הלא סימטריים והכתמים והצבע העמום והברק המשוער שלפעמים נדמה לי שמעולם לא היה שם.

כל החלומות דוהים בסוף, כמו כביסה שהושארה יותר מידי זמן על חבל. לפני חודשיים היה נדמה לי שמצאתי אהבה ענקית, את האהבה האחרונה, והיום אני קמה בבוקר, אף דמעה לא זוחלת במורד ושום חלל לא מחכה להתמלא, רק צביטה משונה בלב, שלא מצליחה להכאיב אבל מזכירה שיש שם צלקות. חלומות דוהים. שלי היו יותר מידי זמן בשמש.
ההסטוריה תשפוט אם עשיתי את הדבר הנכון. כרגע זה מרגיש נכון. איתי אומר לי אתמול שאני דגה את המוזרים, כאילו שיש לי חכה מיוחדת רק בשבילי. גם היא בשמש כבר די הרבה זמן, אבל היא לא דוהה. ובכלל, כמה שקרים צריכה זוגיות חדשה לשרוד, שקרים קטנטנים, לא מזיקים לכאורה, שקרים שהנפש אומרת עליהם - בטח היה כאן בילבול, מנסה ליישב את האושר הגדול עם תמרורי האזהרה הקטנים. לפני חודשיים הייתי אומרת כנראה - אף לא אחד, אסור ששום זוגיות תסבול אפילו לא שקר אחד, קטן ככל שיהיה, אבל גם עקרונות דוהים. שלי דוהים הרבה. הם היו צריכים לדהות כל כך עד שהייתי צריכה אילוסטרציה - ערב במיון, כדי לקבל הדגמה לחיים שיהיו לי. לחיים שאני לא רוצה בהם. הלואי שהחיים יפסיקו לדהות.