אלף מתקשר. הוא אף פעם לא מתקשר פעם אחת. תמיד פעם ואחריה עוד אחת ואז עוד צלצול, רק לומר עוד דבר אחד ששכח, כאילו נפרץ הסכר וכל המילים נשפכות ממנו. לרגע נדמה לי שאלף אפילו לא יודע עליו, על הסכר, רק עושה את הדברים שלשמם נוצר, ברובוטיות שרק יקום עיוור יכול ליצור, ובתוך העיוורון הזה הוא נעלם ואז מופיע וגולש מעבר לעצמו עד שכל הדפנות מתלכלכות בקצף עכור. ורגע אחד כל הסיטואציה הזאת עוד מחזיקה ועולצת מקצף לבן וסמיך שמתנדנד באיזו התרגשות, בין דפנות לא נראות ותקרת זכוכית ורגע אחד ללא השגחה וכבר מתמצק לו קרום עבה בינו ובין העולם, ולא משנה כמה חם וטעים ומתוק הדבר שיש מתחת, כל מה שאני מצליחה לראות זה את הקרום העבה, שאף אחד לא הזמין אבל אף אחד גם לא עירבב בתדירות גבוהה מספיק בשביל לשמור שלא יקווה. ובמקום לשפוך את הכל לכיור, אני עומדת ומסתכלת איך הוא מחמיץ.