אני מתגעגעת, ולא לדברים שאמרתי קודם, אלא אליו. במיוחד עכשיו, כשאני חוזרת הביתה, חולצת את הנעליים ומסתכלת על ההשתקפות שלי בחלון. משהו נורא גדול חסר. משהו שלא ידעתי עליו קודם. אני מנסה לא לתת לעצב הזה לרדוף אחרי אבל הניסיון לחמוק ממנו רק מדגיש אותו ואנשים אחרים רק מעצימים את החוסר. אני יושבת לידם בקולנוע וחושבת שהם לא אלף ואוכלת איתם ארוחת בוקר והם לא אלף ושותה איתם קפה, ושום דבר ממה שהם אומרים לא נשמע כמו אלף. האיש הזה נגע בי יותר ממה שנדמה לי. כל יציאה החוצה הופכת לתזכורת לדברים שנפרדתי מהם לפני שבוע. לדברים שבאו בחבילה בלתי אפשרית. הלואי ואפשר היה לישון עד שהזכרון הזה יתעמעם.