בלילות אני מתגעגעת. למה בדיוק? קשה לומר. עכשיו כבר מאוד ברור לי מדוע לא. הדברים שרואים משם וזה. אבל היה גם משהו מאוד ראשוני בהתאהבות הזאת עם א. נקי מגינונים ונימוסים וישר לוריד. כשסיפרתי לר. את ההתלהבות הגדולה היא אמרה לי את תמיד כזאת, תמיד את חושבת שהפעם מצאת את האהבה הכי גדולה שאי פעם היתה לך. והאמת שהסתכלתי עליה קצת משתוממת. באמת אני כזאת? הרי לעצמי נדמה לי שאני קשה ורציונלית, והנה ר. אומרת פתאום שאני הרים של קצפת. והתעקשתי, הפעם זה אחרת, לא נראה לי שאי פעם דיברתי על מישהו ככה, בשניה שנפגשנו. ובאמת היה נדמה לי, כי עם אדון כלום היו כל כך הרבה חומות, כלום היה סטוץ שטופל בזהירות וגם עם ג. הישן היו לי המון ספקות בהתחלה, לא היתה שם משיכה כל כך גדולה כבר ביום הראשון. עם א. לעומת זאת, הכל היה נכון ושלם ואמיתי כל כך. ההליכה לאיבוד באה רק אחר כך, עם הזמן. כאילו שמוכרחים ללכת לאיבוד מתישהו, רק צריך להחליט אם רוצים את זה כבר בהתחלה או אחר כך, ואם שורדים את זה או שמתים מזה. אז היום בדרך הביתה אמרתי לעצמי, אולי יש משהו במה שר. אומרת. כי הנה עברו חודשיים ובאמת זה נגמר וכל הדברים המקסימים שחשבתי והרגשתי דועכים עכשיו, ובכל זאת, אני עדיין מעדיפה להיות זו שחושבת, בכל פעם מחדש, שהיא פגשה את הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה. אבל איכשהו, דווקא במקום הזה, הלא נורא שבור ובטוח בצדקתו באופן יחסי, אבל המאוכזב והנחמץ לעצמו והמתגעגע למשהו מעורפל שנגע נורא עמוק והתפוגג, דווקא במקום הזה, נראה לי שבשביל הקסם הבא אני אזדקק לכנפיים.
*מתוך הספר האלקטרוני של אלכס אפשטיין. יפה כל כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה