איים בזמן 1

גיל, מהעבר השני של העולם, אמר לי לפני כמה ימים, ש"אם יש סקס אז הוא לא נוטה לטלטל את הספינה". הוא אמר זה בתשובה להחלטה שלי לסיים את הקשר עם אלף למרות ולמרות ולמרות. איכשהו גיל מתקשה להבין שסקס טוב הוא לא המרכיב היחיד בקשר טוב, וגיל אפילו לא השתמש בצמד המילים סקס-טוב, אלא סתם ב"סקס". אני חושבת שהמשפט הזה הדהים אותי בעליבות שלו. ממרחק הזמן, אפשר היה לחשוב שהמרחק הגיאוגרפי ירחיק ביננו, אבל באופן מפתיע הוא עשה בדיוק את ההפך ואפילו זכר הנשיקה הרחוקה ההיא גווע. אולי בגלל הבדידות המובנית בלימודים בארץ אחרת, אולי בגלל חיבתי לאנשים שלא שואפים לפגוש אותי. בכל מקרה, לא נראה לי שלגיל יש בעיה אמיתית למצוא סקס, הוא מוכשר ונראה טוב והכישורים החברתיים שלו לא היו מביישים אף אציל בריטי. לפעמים אני מקנאה באנשים שההתנהלות שלהם בעולם כל כך טבעית, ודוקא בגלל זה המשפט שהוא אמר נראה לי עלוב עוד יותר. מצד שלישי, חבל שלא אמרתי לו שאין סיבה אמיתית לעליבות הזאת, אולי זו העליבות האמיתית.

פרה-טראומה

הסמביוזה עם אלף שיבשה לי את כל המנגנונים התקינים שבהם משתמשים אנשים להכיר אנשים אחרים. אני עוד איכשהו יודעת מה לעשות בדייט הראשון, אבל אחר כך אובדת לי האוריינטציה. ההדרגתיות מקצרת לי את החיווטים המעורערים בין כה וכה. יש משהו בסקס בדייט הראשון שמשחרר מעכבות, אבל עכשיו אין לי עניין אפילו בזה. כי משהו באינטרקציה עם אלף הבהיר לי משהו לגבי עצמי. שעתיים אחרי שנפגשנו הירהרנו במחשבה ללכת לישון ביחד. זה הרגיש נכון ובדיעבד היה מתוק מאי פעם. גם זה וגם החודשיים שבאו לאחר מכן, כמעט שלושה, אם סופרים את פרפורי המוות. זה לא הסקס שמשחרר, זו האינטימיות הפיזית, החולשה של הגוף, המגע שאין בו מין וגם לא חותר אליו. אולי המחשבה על חוסר-חתירה-לקראת-מגע מרגיעה אותי. עכשיו אני תקועה בתווך שבין הדייט הראשון לשני. אני דוחה את הפגישה הנוספת שוב ושוב, מרחיקה את עצמי. אומרת לעצמי "משעמם" ואולי מתכוונת ל"מאיים". שואלת היכן הקסם. בתוך קסמים אני יודעת להתנהל, אבל הנורמליות היא צל כבד, אחרת למה אני לא חותכת כבר, למה אני מתבלבלת כשאנחנו מדברים, אני והאיש-ללא-אות. הטבעיות בתוך המצב הלא טבעי היא הלא טבעית, קצת ההפך מפוסט טראומה, אפשר אולי לקרוא לזה פרה-טראומה. זו ההפרעה שלי, פרהטראומה ופרטים.

עלי להודות

עלי להודות בניצניו של שיעמום קליני. לא מהסוג שריפוי בעיסוק או הרפתקה מזדמנת עשויים לפתור. מהסוג שהורג. מהסוג שיוצא לפגישה לצורך הריגוש, שמזמין לאכול בשביל להפעיל את בלוטות הטעם שמסרב לאכול מאותה הסיבה. מהסוג שמקליק הלוך וחזור ללא מטרה, מהסוג שמרכיב רשימות מטלות בכדי לבהות בהן. עלי להודות.

תראי יש פה סוד חדש ישן

לאמא שלי היתה יום הולדת לפני יומיים. לא ראיתי אותה מאז שנת אלפיים ושבע. נדמה שזה היה אתמול. קשה לומר שהיא חסרה לי. אבא שלי מת בשנת אלפיים ואחת בדרך שסביר היה שימות שכן לבבות לא שמישים סופם להיעצר. אבא שלי מעולם לא חסר לי. התרגלתי לחיי היתמות. אני לא מסתכלת בהורים של ילדים אחרים בערגה. אולי במין חיוך מעוקל, קצת כמו שמסתכלים על איש זר שטורח לשטוח הסברים מפורטים לשואל האקראי ברחוב. סיטואציה אנושית נעימה לעין, אבל לא כזאת שכמהים אליה. גם את הדוקטורט שלי התחלתי בשנת אלפיים ושבע. כשאני מסתכלת לאחור נדמה לי שעבר נצח. תכף אני אעמוד ואחצוב את השנים הללו לשקופיות פאוור פוינט. הזמן עובר מהר כשמכמתים אותו באירועים מודחקים. עכשיו הוא שוב עומד והייתי שמחה אם היה מזדרז מעט ומאיץ במחוגיו להתקדם. בינתיים עלי לזכור לקנות לי פוינטר.

בתוך הצינורות

מאז הטביעה ההיא אני בתוך הצינורות, ונדמה שכל קצה של צינור רק מוביל לצינור חדש. אני לא יודעת איך לעלות למעלה. אחרי חודש נוסף של תעיה עם אלף אמרתי לו שזה לא יקרה. אני והוא. כדאי שאזכיר לעצמי גם מחר בבוקר שאני ואלף זה לא מהדברים שקורים. נעים לי בחברתו, אבל הוא לא הבן אדם שאקח איתי למדינה אחרת. משהו גדול צריך לקרות ביני ובין האיש שאקח איתי וביני ובין אלף קורים דברים קטנים. אלף הוא אחד שנעים להתכרבל איתו מול הטלויזיה אבל הוא לא אחד להתקשר אליו אחרי יום גרוע. הוא בקושי נושא את עצמו, מין עלה נידף ברוח ואני ניסיתי לשאת אותו איזה זמן, באיזו תקווה עלומה שהוא יצליח לראות את מה שהוא לא רואה על עצמו, על העולם, אבל זה היה נאיבי. אולי אפילו הרואי יתר על המידה. אולי גם קצת פאתטי. אני נמשכת לאנשים עם פגמים קטנים ומתקשה ללכת כשמתבררים ממדי האסון. הוא לא איש רע, אלף. הוא אפילו ילד מתוק והוא פשוט לא האיש בשבילי ובבוקר בבוקר כשאני קמה, עלי להזכיר לעצמי בשלישית, אסור שיוליך אותי הפחד להיות לבד.