פרה-טראומה

הסמביוזה עם אלף שיבשה לי את כל המנגנונים התקינים שבהם משתמשים אנשים להכיר אנשים אחרים. אני עוד איכשהו יודעת מה לעשות בדייט הראשון, אבל אחר כך אובדת לי האוריינטציה. ההדרגתיות מקצרת לי את החיווטים המעורערים בין כה וכה. יש משהו בסקס בדייט הראשון שמשחרר מעכבות, אבל עכשיו אין לי עניין אפילו בזה. כי משהו באינטרקציה עם אלף הבהיר לי משהו לגבי עצמי. שעתיים אחרי שנפגשנו הירהרנו במחשבה ללכת לישון ביחד. זה הרגיש נכון ובדיעבד היה מתוק מאי פעם. גם זה וגם החודשיים שבאו לאחר מכן, כמעט שלושה, אם סופרים את פרפורי המוות. זה לא הסקס שמשחרר, זו האינטימיות הפיזית, החולשה של הגוף, המגע שאין בו מין וגם לא חותר אליו. אולי המחשבה על חוסר-חתירה-לקראת-מגע מרגיעה אותי. עכשיו אני תקועה בתווך שבין הדייט הראשון לשני. אני דוחה את הפגישה הנוספת שוב ושוב, מרחיקה את עצמי. אומרת לעצמי "משעמם" ואולי מתכוונת ל"מאיים". שואלת היכן הקסם. בתוך קסמים אני יודעת להתנהל, אבל הנורמליות היא צל כבד, אחרת למה אני לא חותכת כבר, למה אני מתבלבלת כשאנחנו מדברים, אני והאיש-ללא-אות. הטבעיות בתוך המצב הלא טבעי היא הלא טבעית, קצת ההפך מפוסט טראומה, אפשר אולי לקרוא לזה פרה-טראומה. זו ההפרעה שלי, פרהטראומה ופרטים.