שבת בצהריים

בעצם יש לך קצת אופי של בן, ש. אומר לי בדיוק כשאנחנו חוצים את הצומת לכיוון הכיכר הנהרסת ונבנית בפעם המי יודע כמה. הרבה שוטרים יש שם, באיזו התרגשות דרוכה הם ממתינים, שעות רבות מדי לפני, מחאת האוהלים המתוכננת. אנחנו מפלסים דרך בין ניידות שחונות בסבך ואני מתרעמת, מסרבת להסכים לחלוקה המגדרית שלו. אבל הוא, כמו אני לא קשורה לדיון הזה עם עצמו, ממשיך ברצף האסוצאציות שלו ונזכר באיזו שורה של יהונתן גפן על ילדים מנוזלים. השמש עדיין מלהטטת באנשים שצועדים ברחובות וגם בגלידות שלנו, שלא ברור אם אנחנו נאבקים איתן או הן איתנו. אני מוחה מהזיפים החדשים שלו שארית גלידה שחמקה והוא מנשק אותי, ברווח שבין ניידת לניידת, בשפתיים קרות, מתחת שמיים בהירים מאוד. אני מחפשת שלוש מילים להגדיר את הגלידה האולטימטיבית, מתחילה ב"קרה" ומסיימת בלבנה ומלוכלכת. את המלוכלכת אני אוהבת במיוחד.

ארבע בבוקר לא נרדמת

השעה שלוש בבוקר.ישבתי על אותו כסא כמעט ברצף מיום שישי באחת בצהריים, ועכשיו כבר שבת והצעת המחקר עדיין לא מוכנה. לפני כמעט שעתיים הושלם תהליך הדיאליזה ואת מערכת הדם שלי החליפה מערכת הקפאין החדשה. יש לי בחילה מהשינוי, ותסכול מהעבודה הבלתי נגמרת. מחר בבוקר יקיץ המנחה שלי אי שם בספרד ויצפה למצוא בתיבת המייל שלו את ההצעה. יש עוד כמה שעות אפילו בשביל המנחה המשכים קום שלי. כששאלתי אותו אם ירצה לקרוא את ההצעה שלי, ענה כמעט נעלב שבודאי, אפילו שזה עבור מנחה אחרת, מעבדה אחרת, מדינה אחרת. יש סימביוזה שקשה להרפות ממנה בין מנחה ותלמיד. כבר שש שנים שאני רגילה להעביר כל טיוטה דרכו, הוא הרי מי שלימד אותי לכתוב. ובכל זאת, אני אומרת לגיל, הגיעה השעה לגדול, צריך להרפות מתישהו, את הטיוטות הבאות שלנו כבר אף אחד לא יבדוק, עוד שנתיים או שלוש נתמודד על משרה דומה ומה אז?
מה אז באמת, עונה גיל בשאלה ומוסיף, כמעט לעצמו, אולי אחרי ההצעה.

שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר

ימים לבנים ארוכים. אני מבלה אותם בעיקר מול המחשב וכשמגיעה השעה עשר אני קופצת כמו סינדרלה לתור אחרי הבירה החביבה עלי. ביום החלונות פתוחים לרווחה, שלוות בדידיות גדולה. וטוב. החברים שלי אהובים עלי עכשיו יותר מתמיד. אני כל כך שמחה לראות אותם והאלכוהול נעים כמו מקפא קרח ביום שרב. הפרידה מכ. (או מכל אחד אחר, עכשיו כשחושבים על זה) העירה בי צד רדום וקליל. ש. נכון תמיד להופיע על האופנוע שלו ולהזכיר לי שיש ביננו כל כך הרבה מעבר לעניין הפיזי. אנחנו טובים אחד לשני ולא מבקשים דבר. שום רגש לא ניצת בי, רק חום גדול לאיש החם הזה. אני שומרת עליו כמו על קונכיה. בינתיים גיל מסתמס איתי עד אין קץ, מרפרף בין הפלירטוט לתום המעושה. נורא מוזרה התחושה הזו להימשך לשני בחורים בו זמנית. אני משתפת פעולה ולפעמים פשוט מסתלקת מהמשחק. הגשרים בין אתמול ומחר ישרים וכל כך גבוהים. אני מצליחה לחשוב לא יותר מכמה שעות קדימה. אני קלה כמו רוח והימים לבנים, ארוכים, והצעת מחקר כתובה עדיין איננה.

אפילוג

היום משתפר. לא ניתן להכריז על התקדמות של ממש, אבל עזר כשקראתי לועדה אתמול באוזני המנחה שלי "טראומה". זה שהוא אוטיסט לא אומר שאני צריכה לחסוך ממנו את הרגשות שלי. לפעמים הוא אפילו מפתיע, כמו למשל כשהוא מסכים איתי בעניין אגרסיביות היתר שליותה את הועדה. משונה, כל הדוקטוראט שלי הוא על אגרסיביות, ונפלא עוד יותר שנקודת המוצא היא חברתיות. המקור והסימפטום. אני צריכה להזכיר לעצמי שאחרי הכל מדובר באדם אחד מתוך ארבעה שלפחות שניים מהאחרים גינו את התנהגותו ושאחרי הכל האישור המיוחל לכתיבת העבודה ינתן גם ינתן. עזר קצת לדבר עם אנשים אתמול. אני צריכה יותר לנסות את העניין של לבכות באוזני אנשים ולא להיבהל מהבהלה שלהם. עזר גם להטביע את יגוני באלכוהול וללהג על הדברים החשובים באמת. עזר גם להגיד לגיל היום בבוקר לא לשאול אותי על הועדה אתמול כי אני תכף אתחיל לבכות שוב ולא להתרגש מזה שהוא ציין, כמעט ביובש, את כבר בוכה. אני באמת צריכה לעשות את זה יותר.

כמו להיות תמונה שנקרעה

קמתי לבוקר של חורים. הלב כמו גבינה שויצרית והרוח כמו בלון שאיבד את כל האויר שהיה לו. הייתי צריכה עוד זריקת עידוד קטנה כדי להמשיך את רצף המטלות שנותר, שמישהו יקח אותי ביד ויגיד לי עוד רגע מגיעים, את מתקדמת כל כך יפה. עכשיו אני רק רוצה לראות האוס כל היום ואחר כך לשתות מהבירה החביבה עלי בבאר החביב עלי וללהג על דברים טפלים. בא לי גם לפתוח את החלון במרפסת ולצעוק מי קבע שזה העיקר, הרי הטפל נעים וטוב כל כך.

קן צרעות

"הייתי אמורה לעבוד עליכם?" שאלתי את אחד מחברי הועדה אחרי שאמר בקול זחוח-משהו שאני צריכה לשכנע אותם שאכן סיימתי את הדוקטוראט. כמה-את-נאיבית, שרה לי בראש מקהלה שלמה של יחפנים, מציגה להם את כל החורים, כאילו יש איזה משהו נשגב בלא לשחק את המשחק האקדמי המטופש. אם הייתי צריכה להוסיף עוד חצי הברה למשפט הקצר ממילא, בטח היה נסדק לי הקול ומתפרק לו על הרצפה לשתיים או שלוש חתיכות לא פוטוגניות, כמו ספל חרס שמתנפץ בקול עמום, ורק מחסיר איזה רסיס שעף עוד לפני שהעין הספיקה לעקוב. אז שמחתי על מיעוט המילים שנדרשתי להפיק כדי ללבן משהו מהתהום שנפערה שם ביני לביני, במקום להשאיר אותה חלולה ונאלמת דקה לפני שההוא אמר אז בואי תמשיכי ואני בהיתי במחשב ובמסך, לוקחת עוד רגע ארוך, ארוך מידי, להיזכר במילים. וכל זה היה עוד לפני שנסתיים הכל ויצאתי חזרה למעבדה, משאירה אותם להתלחש, ועוד לפני שהגעתי לאסנת וכל הדמעות יצאו, כאילו התאפקו להם בגבורה שעתיים וחצי שלמות. ומילא העלבון, אותו עוד יכולתי לשאת, אבל לא את הפער בין מה שחשבתי שיהיה פורום ידידותי לבין מה שהיה בסוף - קן צרעות.

בין השכבות של העוגה

כל הבוקר ניסיתי להיזכר בשורה מהשיר של רונה קינן מההופעה אתמול. יש לי זכרון עמום שהיא אמרה משהו חשוב, שורה שהתחשק לי לקחת איתי ולהצמיד לפוסט לא קשור, אבל הבירה השכיחה ממני. חצי ליטר של בירה גרמנית כלשהי זה די הרבה בשביל בחורה עם קפסיטי לא מי יודע מה לאלכוהול כמוני, אבל נדמה לי שאני מתחילה להבין מה אנשים מוצאים בנוזל הזה. בזמן שצפינו בהופעה רעיה אמרה שזה מזכיר לה איזו שורה אחרת משיר של אריק ברמן, בין השכבות של העוגה משהו, ואני השלמתי - הם מוחאים לך כפיים. הפעם אנשים קצת פחות בלסו מול פניה הלא מאוד נרגשים של רונה קינן. אנשים לא נרגשים שמעידים על עצמם שהם מאוד מתרגשים זה דבר מאוד משונה.

ריקוד פנימי

אתמול נסעתי על האופניים בשדרות דוד המלך בשעה של יום שישי שבה השמיים מתקפלים ונארזים מחדש והשמש דועכת והירוק ירוק מאוד. המון אנשים מסתובבים ברחוב ויותר משהם עושים את הדברים שלשמם יצאו מהבית, נדמה שהם יצאו אל הרחוב כדי להיות חלק מההמולה. זו המולה נעימה, במיוחד בחלק שמול כיכר רבין, אנשים בטלים הם נוף נפלא. תמיד בשעה הזו אני שוקלת לעצור רגע ולקנות לעצמי פרחים ולסדר אותם בכלי זכוכית גבוה ולהסתכל דרכם אל המרפסת ואל מה שלמטה ממנה, אבל תמיד מכריעה אותי התנועה, כאילו שאם תיפסק ישבר איזה ריקוד פנימי שלא ניתן יהיה לשחזר.

2:1

קצת חשדני מצידי, אבל קיבלתי מייל עם בקשה לכתובת החדשה של הבלוג. מה יש לי לבוא בטענות? זו אני שהצעתי. אלא שהמייל נכתב באנגלית, ולא סתם באנגלית אלא באנגלית שלו. לרגע ניסיתי לבטל את ההרגשה הרדופה הזו. בכל זאת מטורף לחשוב ש. ובכל זאת אין לדעת אם אכן הכרתי את מי שהיה נדמה לי שהכרתי. ובכל זאת, מה רע לי כאן בשקט היחסי? אז בכל זאת סירבתי.
בינתיים בצד השני של הגלובוס, המנחה העתידית שלי לפוסט-דוק כותבת לי נו, מה עם ההצעת מחקר. כלומר - זה מה שהמנחה שלי היה כותב לו כתב את אותו מייל. היא במקום זאת כתבה באמריקאית טיפוסית האם אני מתכוונת להגיש את ההצעה לקרן שדיברנו עליה והאם אני במקרה רוצה שגם היא תעבור עליה בטרם אגיש אותה. כמעט התחשק לי לכתוב לה שהתכוונתי לשלוח את ההצעה בלעדיה, בסוף עניתי באמריקאית.
בצד הנוכחי של הגלובוס, יש בחור שפעם בכמה זמן מתחשק לי לנשק לגמרי בהפתעה. פחות בגלל העניין הזה של להתנשק ויותר כדי לראות את הפרצוף המופתע שלו. מתארגנת לה ביננו איזו ידידות סלאש פלירט משונים של עבודה משותפת עד מאוחר, לפעמים עד ממש ממש מאוחר בתואנות שונות ומשונות ודו שיח רציף מידי שנע על הסקאלה נעים עד מרגיז עם נטייה קלה לשומרת נפשה תירחק. עדיין מתחשק לי לעשות משהו שיוציא אותו משלוותו, עדיין כדאי לי שלא, עדיין אני מזכירה לעצמי שאני תכף נוסעת וגרוע מזה - הוא נוסע עוד לפני, אז עדיין לא.

שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב

אני והכלום רוקדים. אני מובילה אותו בצעדים עייפים והוא נשרך אחרי במסירות מעוררת חמלה. הוא איתי בכל פעם שנולד שקט, הוא רודף אחרי בנסיעות הארוכות על האופניים, רודף אחרי בעבודה מול המחשב. אפשר להעלים אותו עם חברים, בבהייה בטלוויזיה, הוא מתכווץ תחת חיבוק אמיתי אבל גם בקרבה מזויפת, בעבודת כפיים, בישיבות בטלות בבתי קפה ובארים, הוא דועך בשמש. אפשר להטביע אותו באלכוהול, אפשר לצאת לריקוד פרטי - אז הוא עומד בצד, ממתין. הכלום שלי הוא שעון חול. אם ממלאים אותו הוא נעשה שקוף. עכשיו הוא איתי לבד בבית. אני מגרשת אותו עם מוזיקה, שולפת תקליט מאובק של הוטל קליפורניה ומניחה בפטיפון. אני אוהבת את הצליל שמשמיעה המחט, את הרעשים הסטטיים שמייצר האבק. הם לא משכיחים כלום אבל משכיחים את הכלום. בבוקר אני בוחרת תקליט, כשאני חוזרת בערב אני מוצאת את עומרי מקשיב לו, לפעמים הוא חווה את דעתו על הבחירות שלי, מצביע בלי לשים לב על שינויים במזג האויר.

פרויקטנט

יש לי פרויקטנט חדש שקודח. כל אימייל שלו הוא באורך הגלות. אני עונה לו בקיצור בתקווה שילמד את אומנות התמצות, אבל לא נראה לי שהוא קולט. לפניו היו לי שתי פרוייקטנטיות. הן דיברו מעט ועשו הרבה. אולי זה עניין מגדרי שפספסתי. אני מחבבת פרוייקטנטים באופן כללי, הם צעירים ונלהבים והם שואלים הרבה שאלות תמימות בדקה אחת. הם גם אומרים משפטים מתוקים כמו לא-איכפת-לי-כמה-שעות-זה-יקח-אני-אעבוד-עד-שיהיו-תוצאות. אני מחלקת להם נקודות אקדמיות והם חוקרים את השאלות שאין לי חשק בשבילן. כולנו שמחים בסוף. הם גם מסכמים נורא יפה ויש הרבה דקות ביממה, אך מוטב ילדים שלא נדבר על פרוייקטנטים, אלא נדבר על חיות שעשועים שהן קטנות יותר ומשמחות יותר*








*מתוך חזירי הים / לודביק ואצוליק

יש סימנים שכבר חלפה לה עוד שנה

העולם מתנהל לי בשירים. לפעמים אין להם משמעות, אבל הם מתנגנים בלופ אצלי בראש ומעמיקים את החור שיש לי בבטן. גם לחור הזה אין סיבה, לכאורה העולם מתארגן ודברים מסתדרים. דברים יורדים לי מהשולחן. דברים ירדו לי מהלב, ובכל זאת יש סימנים שכבר חלפה לה עוד שנה, לא בהכרח מהמוצלחות.

הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל

הרבה פינות נותרו חשופות. ופתאום צריך להיזהר - מאנשים. זו המחשבה הכי קשה שלי אחרי ד. שפתאום צריך להיזהר. נראה לי שאני אקרא לו כ. על שום כלום. זוגיות שמתרסקת היא גם ככה טראומה, גם אם כמעט לא נשארים שברים על הרצפה, חוץ מאיזה נוזל דביק או שמנוני שמלכלך את השטיח. ככה זה, ולא משנה מי הצד היוזם, ואפילו שכל הפרפרים כבר מזמן פרחו ונדמה שהדבר הנכון נעשה, עדיין צריך למצוא מחדש את הנקודה הסינגולרית באמצע של הלב ולפקס אותה. אלא שאז מתוך הסדק, במקום איזה כלום שצריך לתפור ולמלא, בוקע זחל ומתגלם לך מול העיניים, בקצב כל כך איטי עד שנדמה לך שזה לא באמת קורה, את לא באמת מאמינה שהאדם שהכרת ואהבת יכול להפוך בין לילה לזר עוין, אבל בסוף את עומדת באמצע החדר ומולך ניצב גולם, ואת יודעת שאף פעם לא יגיח ממנו בוגר.

הביתה

טוב להגיע הביתה. חבל שהביתה זה תמיד מקום חדש. הייתי רוצה שיהיו בו לפעמים הכורסה שאני אוהבת, תקליט מוכר ששכחתי. הייתי רוצה לפתוח את המקרר ולגלות שמישהו השאיר לי אוכל. במקום זה שקיות מהסופר מתערבבות בשקיות מאיקאה מתערבבות בריח החדש חדש הזה. יש לי בלוג חדש. שוב.