קן צרעות

"הייתי אמורה לעבוד עליכם?" שאלתי את אחד מחברי הועדה אחרי שאמר בקול זחוח-משהו שאני צריכה לשכנע אותם שאכן סיימתי את הדוקטוראט. כמה-את-נאיבית, שרה לי בראש מקהלה שלמה של יחפנים, מציגה להם את כל החורים, כאילו יש איזה משהו נשגב בלא לשחק את המשחק האקדמי המטופש. אם הייתי צריכה להוסיף עוד חצי הברה למשפט הקצר ממילא, בטח היה נסדק לי הקול ומתפרק לו על הרצפה לשתיים או שלוש חתיכות לא פוטוגניות, כמו ספל חרס שמתנפץ בקול עמום, ורק מחסיר איזה רסיס שעף עוד לפני שהעין הספיקה לעקוב. אז שמחתי על מיעוט המילים שנדרשתי להפיק כדי ללבן משהו מהתהום שנפערה שם ביני לביני, במקום להשאיר אותה חלולה ונאלמת דקה לפני שההוא אמר אז בואי תמשיכי ואני בהיתי במחשב ובמסך, לוקחת עוד רגע ארוך, ארוך מידי, להיזכר במילים. וכל זה היה עוד לפני שנסתיים הכל ויצאתי חזרה למעבדה, משאירה אותם להתלחש, ועוד לפני שהגעתי לאסנת וכל הדמעות יצאו, כאילו התאפקו להם בגבורה שעתיים וחצי שלמות. ומילא העלבון, אותו עוד יכולתי לשאת, אבל לא את הפער בין מה שחשבתי שיהיה פורום ידידותי לבין מה שהיה בסוף - קן צרעות.