שמחת הפרטים הקטנים

חשבתי היום על אלה שנמצאת ביחד עם גימל הישן כבר שנה ולא יודעת איך קראו לחברה הקודמת שלו. זו נשמעת לי כמו עובדה מדהימה. הרי בארבע השנים שהיינו יחד הוא הצליח לגרור גם אותי אל המקום הזה עד שנחנקתי ודי לי בעובדה הזו לבדה בשביל להבין את הקלאש הגדול שבגללו נפרדנו. גם ג. החדש (שנקרא לו סתם גימל?) וגם ש. אמרו לי היום, כל אחד בנפרד, שלי זה לא היה קורה, כי אני חוקרת. שניהם השתמשו באותה מילה ואני חשבתי לעצמי שזה נכון, אני מוכרחה לדעת ואני אוספת את האנפורמציה ומאחסנת אותה בכל מיני תאים שהיה כדאי לו היו מאוכלסים בדברים חשובים יותר ובכל זאת אני לא יודעת אחרת, לבד מלאסוף ולאחסן ולדרוש בפרטים. ש. שהעביר הבוקר סדנה סיפר לי שהוא שאל את המשתתפים מהי השריטה שלהם ואת כל התשובות המצחיקות שהוא קיבל, ואני עצרתי לרגע ואמרתי לו שאני לא יודעת מהי השריטה שלי ואז הוא צחק את הצחוק המדבק שלו ואמר אבל אני יודע מה השריטה שלך, השריטה שלך היא פרטים.

ואת קראת לי קין

ג. שואל אותי אם אני רוצה בירה, אני ממלמלת משהו על זה שרק נכנסתי הביתה וסוגרת. אחר כך אני רוצה להתקפל במיטה ולישון. זה קצת מאוחר מידי וזה יום רע מידי וכשזה נהיה ממשי מנקרת לי החרדה הזו שג. לא טוב לי. הוא נער מתבגר, לא מישהו עם עמוד שדרה מתוח וזה יגמר בבכי.

ביום שישי הלכתי לשתות בירה עם אחותי והצטרפה חברה שלה. קראו לה אלה. היה נעים ומצחיק. אלה היתה חמודה במיוחד. אחותי נעלמה לאיזה זמן ונשארנו רק שתינו והיא היתה חמודה מאוד. סיפרה שהשבוע עברה לגור עם החבר שלה, ואמרה עוד כמה דברים שנשמעו לי חשודים במקצת אבל הזויים מידי אז לא שאלתי. בסוף אמרה את שמו. החבר שלה הוא גימל הישן. גימל הישן שלי. כמה הזוי. גימל שהיה איתי ארבע שנים שלמות. ג. שאפילו לא הזכיר באוזניה את השם שלי. אי אפשר לפספס את השם שלי. הוא נדיר מידי בשביל לא לעשות את הקישור המתאים. מאז עברו כמעט שלוש שנים. השנים שבהם הוא נס על נפשו ממני, כאילו שאני קין.
בשבת אחותי לקחה את שתינו אל תחנת האוטובוס ונסענו יחד את כל הדרך לתל אביב וחשבתי לעצמי שהיא עדיין חמודה ושהיא מתאימה לו. כי היא לא שואלת שאלות ואני שאלתי יותר מידי את מי ששאלות החריבו את נפשו, עד שהוא היה צריך לנוס.

בשבוע שעבר הלכתי עם ש. ברחוב ופתאום עבר מולנו אדון כלום, אמרתי לו שלום והוא מילמל משהו ונס על נפשו. אני וש. הסתכלנו אחד על השני המומים. מה יש לו לנוס על נפשו. אני זו שהייתה צריכה לנוס. ועכשיו ג. שואל את מה שהוא שואל ויש כל כך הרבה תשובות אחרות לשאלה שלו, אבל אני לא מצליחה למצוא בעצמי את הילדה השמחה שיש בי. היא התקפלה במיטה והלכה לישון. תוהה לרגע אם גם ש. ינוס על נפשו ממנה יום אחד ואם היא צריכה להניס אותו כבר עכשיו כדי לשמור עליו מפני הדבר הזה שכולם נסים ממנו, אבל המחשבה דועכת והיא נרדמת ואני פה מול כל המילים האלו, מרגישה כמו קין.

בוא נעמוד באור ולא בצל

רגע אחרי שפירסמתי את הפוסט הקודם עברה בי המחשבה שהתאהבתי בפלטפורמה הזו דווקא בגלל חוסר התקשורתיות שלה. חוסר היכולת לעקוב אחרי הבלוג בצורה אנונימית ולהגיב בצורה אישית, הסבירות הנמוכה להגיע לכאן באופן מקרי. כל אלה מבריחים את הקוראים הפוטנציאלים, למעט האחת שבזכותה הגעתי לכאן ושיש לי חשד סביר שהיא חולקת איתי את אותה תפיסת עולם. זה משאיר אותי בסופו של דבר עם עצמי, בצורה נקיה מאוד. אני כותבת כשמתחשק לי, אין את החלק המעיק שבו חשים חובה מוסרית להגיב לתגובות סתמיות, רק בשם הנימוס. אין צורך לחשב האם אני עולה למישהו על העצבים כאשר אני כותבת פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט ואז מסתלקת לשבועיים. זאת מחשבה מאוד מיזנטרופית, אבל החידוש שבה, הפעם, הוא שדווקא בחודשים האחרונים אני מרגישה חברותית מאי פעם ואפילו נהנית מידי פעם מחברתם של אלה, האנשים. כשאני בוחרת בה.

בוא לא נפזר את מסך הערפל

אתמול גמלה בליבי ההחלטה לא ליזום יותר דבר עם ג. לא לסמס, לא להציע, לא להתניע שיחה שנתקעה. אנשים צריכים לפזר את הערפל שלהם בעצמם. אין צורך להכריז על זה, זה פשוט יקרה מעצמו עד שכל הסיפור הזה יתפוגג. יש לי לפעמים נטיה לא להקשיב לאינסטינקטים שלי וזו טעות. התחושה הראשונית שלי כמעט תמיד מדויקת מאוד. זה לא עניין רוחני, זה למעשה עניין גשמי מאוד, הגוף שלי יודע אינטואיטיבית דברים שלי ידרשו חודשים לעכל, כי לגוף שלי יש את ההיסטוריה חקוקה בתוכו, והנפש - היא כבר טלאי על טלאי וקשה לזהות את השכבה הראשונה שנפרשה על העור הנקי.
הבוקר אני רוצה לצלול. אני סוגרת את הג'יטוק כדי להפסיק לחכות. לחכות זה מקום רע. לפעמים גם ליזום זה מקום רע. אני רוצה לעבור דירה כמטאפורה. לזוז בלוק אחד ליד, רצוי שמאלה, כדי לעשות שם את מה שמתחשק לי - לחכות או ליזום מבלי שאינסטינקטים יצווחו לי בראש.

לישון בלעדי*

בירה ספציפית אחת היא המינון המדויק שבו אני ערנית ומשועשעת. אתמול שתיתי שתיים וגם קצת מהויסקי של ש. ולידינו ישבו ג. ושני חברים שלו. קונסטלציה משונה לכל הדעות. ג. שאל אותי ואת ש. בנקודה מסוימת אם פעם היינו זוג. הכחשנו. ש. סיכם את הערב בלומר שג. ממש ילד אבל שהוא מבין אותי, "אני לא מספיק בשבילך" אמר, ואז הוסיף. "זה בסדר", מה שגרם למסך האלכוהול להתפוגג בקצב מהיר מהרגיל. אז קמתי יפה וחמוצה. שילוב ייחודי שתוקף אותי אחרי ערבים כאלה. אני גדולה על ג. בכמה מידות לפחות ואני כבר רואה את זה. ג. לא טוב לי. ש. לא מספיק לי. אני צריכה לשמור את נפשי ולהתרחק ולשמור גם על נפשו של ש. אני לא טובה בלשמור.




*דניאלה ספקטור

בבוקר בבוקר ברצון הכי חופשי*

בשתי סדרות שאני מאוד אוהבת (האנטומיה של גריי והאוס, ונתעלם לרגע מהקונטקסט הרפואי), לגיבורה הנשית יש אישיו עם damaged people. אני בכוונה נצמדת למינוח האנגלי, מפני שלתרגום העברי יש קונוטציה שלילית שישר מעלה בי את האסוציאציה החבוטה של נשים שמחבבות גברים דפוקים. המונח המקורי לעומת זאת אומר משהו מורכב יותר, מציין איזו חיבה כללית לאנשים לא מושלמים, לאנשים מורכבים.
ג. שממשיך להטריד את מנוחתי לאחרונה, אומר באופן סדרתי את הדברים הלא נכונים. ברור לי שזה מגיע ממקום קצת חסר אונים, שלא יודע מה לעשות ואיך להתנהל ושמתבטא, למרבה הצער, בגמלוניות. יותר מפעם אחת אמרתי לאנשים סביבי שנמאס לי מהפורמט הזה של אנשים שלא יודעים מה צריך לעשות, שיש לפלס עבורם את הדרך, לא מתחשק לי להיות הנני של אף אחד, אני מחבבת גברים שבטוחים בעצמם, שמנוסים, ולא ממקום שבו אני הילדה הקטנה שמחפשת מישהו שיוליך אותה, אלא ממקום שחפץ באנשים שווי ערך סביבו, שיהוו אתגר ולא מרכז תמיכה. ויחד עם זאת, ג. כאמור מטריד את מנוחתי, דווקא בסרבול שלו ובגמלוניות ובתנועת המטוטלת הזו שבה הוא מתקרב ונבהל ואומר תמיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. ובזמן שהמטוטלת הזאת גורמת לי לסרב לעזור לו בכל צורה או להיות אמפטית, אני עדיין חוככת בדעתי האם עלי לשמור נפשי ולהתרחק כמו שהאינסטינקט צווח לי לעשות או לאפשר לעצמי להכיל את המורכבות הזאת ובו זמנית, לברר האם לא סיפרתי לעצמי סיפור יפה רק כדי לחמוק מהסטריאוטיפ החבוט שבו אני פשוט מחבבת - גברים דפוקים.



*מאיר אריאל

Its five o'clock

פלירטוט שנמשך יותר מידי זמן עובר אצלי לתחום האפל הזוכה לשם: "זאת רק אני כאן". המציאות החדשה מתמזגת לי לתוך הראש ומשכנעת אותי בקיומה, אני מסתכלת מסביב ואומרת לעצמי שאף אחד לא משחק איתי פה, צריך טו לט גו. קצת כמו מסטיק לעוס יתר על המידה שאיבד את הטעם, המרקם והריח, אבל בשניה שזורקים אותו לפח, מרגישים בחסרונו. ועדיין - לפעמים עדיף בלי מסטיק בכלל מאשר עם מסטיק רע, והמסטיק הזה באמת רע. בעוד חודשיים או שלוש ג. (החדש? האם אני הולכת אחורה?) יסע וחצי שנה לאחר מכן אני אסע ולא לאותו מקום. אז משותפה פעילה הפכתי למתבוננת, אני מאפשרת למשחק להתנהל אבל לא לוקחת בו חלק. קל לי יותר לאהוב את עצמי מתבוננת, במקום להיות מלאת ספקות ושרויה בחוסר ודאות, אני עוברת לפורמט החביב עלי, להיות בשליטה.

תטי אז את אוזנך לשקט

זה אחד מהימים האלה שבא לי לכתוב ואני לא יודעת על מה. הצפה כללית של הלב. יש לי וייב חסר מנוחה שהתחיל היום בבוקר. אני מזהה את הוייב הפנימי שלי לפי המוזיקה שאני מאזינה לה בדרך לאוניברסיטה. אני הולכת ונוסעת עם היד על לחצן הקדימה בנגן. אם מגיע שיר שלא מתאים לקצב הפנימי הוא מוחלף באחר. אני צריכה ארבעה חמישה שירים כדי להתחקות אחרי הקצב. והיום מדובר בהצפה כללית של הלב. השולחנות העגולים בכיכר אתמול המיסו לי חלק מהקרחונים שגרים שם. ישבתי בשולחן כזה ותיעדתי והרגשתי שאני חלק ממשהו גדול, ושזה כבר לא מספיק לי להשתתף בדברים שאחרים יוזמים, אלא אני רוצה לעשות משהו משלי. משהו משמעותי.
ואנשים, הכל מסתכם באנשים בסופו של דבר. מאז כ. משהו השתנה במארג החברתי שלי. כאילו שהגדרתי רמת סף ושלחתי לדרכו את כל מי שמעבר לה. אבל לכל מי שנשאר במעגל, פיניתי עוד סנטימטר ברדיוס הקרוב אלי. אני מרשה לאנשים להתקרב והם מתקרבים. זו משוואה פשוטה. והלב הזה שלי, בדרך כלל יש שם וסתים והם לרוב שומרים יפה. כרגע הם בחופשה. הלכו והשאירו הכל פתוח ודי ברוח קטנה להכניס פנימה את כל מי שחפץ. אני אוהבת את זה.

לישון בלי לדעת

באחד הפרקים באנטומיה של גריי, מרדית כמעט מתה ואז מגלה שהיא לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהיא התנשקה עם דרק, מתי היתה הפעם האחרונה שהם היו ביחד, מאושרים. כמעט אפשר לטעון שאין באמת רגע כזה, אבל יש. יש נקודה שבה החיים מתניידים להם על מסילה אליפטית וקמים בבוקר ולא חושבים על איך בעוד שבוע תתחיל להתאדות הזוגיות שהיינו בתוכה שנתיים וחצי. ואת הרגע החמקמק, שבו למחשבה אין עדיין אצבעות וריאות מפותחות, אני לא מצליחה למצוא. אני לא מצליחה להיזכר מתי היתה הנשיקה הנאיבית האחרונה עם כ. מתי היתה הפעם האחרונה שבה חיבקתי אותו במחשבה שזה יהיה לתמיד, שתכף ניסע ביחד לארץ רחוקה, שהתעוררנו בבוקר וזה היה עוד בוקר שבו נעים להתעורר יחד, שהלכנו לישון מחובקים בלי שהיה צורך לתמלל את הרגע, זו היתה פשוט השגרה, שגרה שבה הזוגיות טרם הנביטה את המחשבות האובדניות שלה. ובעצם לא רק עם כ. אלא עם כל אחד אחר. ומה היה קורה לו באותו רגע פתלתל היה מישהו מודיע לי, תראי, זה קורה עכשיו.

למה את אף פעם לא שמחה

הדברים שקרו בשבועיים האחרונים: הפסקתי לכתוב את העבודה והתחלתי ניסוי. התחמקתי מפגישות עם חברים. לא גמעתי מהבירה האהובה עלי וכשזה קרה, הטעם שלה היה משונה בעיני. כמות הזמן שביליתי עם עצמי שאפה לאפס. הלכתי לחדר כושר בתדירות משביעת רצון. אכלתי אוכל רע. הרגשתי רע עם עצמי. לא כתבתי כאן. דוח מצב.

אני יודעת שיש קשר בין כל הדברים האלו. גם אם הוא חמקמק ופתלתל ונדמה לי לפעמים שהוא רק נסיבתי. אבל נדמה לי שאני כבר יודעת, השגרה מכניסה אותי לטייס אוטומטי. והטיסה תקינה כלפי חוץ, היא ממריאה יפה, חומקת מכל כיסי האויר, התפוקה נראית טובה. אני עושה את הדברים שנותנים תחושה מזויפת של חיים, למשל כושר. אני מפסיקה לשוחח עם עצמי, עצמי מואסת בי, אין לי חשק לראות אף אחד. לא מתחשק לי ללבוש שמלה יפה ולתת לעצמי מרחב שבו אני ועצמי והחלקים האחרים שאני מקפיאה יוכלו לרוץ. צריך כיס אויר או איזה סופה שינערו אותי מהמצב הקיים. אבל יכול להיות שגם אפשר פשוט לנסות לנחות.