בוא נעמוד באור ולא בצל

רגע אחרי שפירסמתי את הפוסט הקודם עברה בי המחשבה שהתאהבתי בפלטפורמה הזו דווקא בגלל חוסר התקשורתיות שלה. חוסר היכולת לעקוב אחרי הבלוג בצורה אנונימית ולהגיב בצורה אישית, הסבירות הנמוכה להגיע לכאן באופן מקרי. כל אלה מבריחים את הקוראים הפוטנציאלים, למעט האחת שבזכותה הגעתי לכאן ושיש לי חשד סביר שהיא חולקת איתי את אותה תפיסת עולם. זה משאיר אותי בסופו של דבר עם עצמי, בצורה נקיה מאוד. אני כותבת כשמתחשק לי, אין את החלק המעיק שבו חשים חובה מוסרית להגיב לתגובות סתמיות, רק בשם הנימוס. אין צורך לחשב האם אני עולה למישהו על העצבים כאשר אני כותבת פוסט אחרי פוסט אחרי פוסט ואז מסתלקת לשבועיים. זאת מחשבה מאוד מיזנטרופית, אבל החידוש שבה, הפעם, הוא שדווקא בחודשים האחרונים אני מרגישה חברותית מאי פעם ואפילו נהנית מידי פעם מחברתם של אלה, האנשים. כשאני בוחרת בה.