אתמול גמלה בליבי ההחלטה לא ליזום יותר דבר עם ג. לא לסמס, לא להציע, לא להתניע שיחה שנתקעה. אנשים צריכים לפזר את הערפל שלהם בעצמם. אין צורך להכריז על זה, זה פשוט יקרה מעצמו עד שכל הסיפור הזה יתפוגג. יש לי לפעמים נטיה לא להקשיב לאינסטינקטים שלי וזו טעות. התחושה הראשונית שלי כמעט תמיד מדויקת מאוד. זה לא עניין רוחני, זה למעשה עניין גשמי מאוד, הגוף שלי יודע אינטואיטיבית דברים שלי ידרשו חודשים לעכל, כי לגוף שלי יש את ההיסטוריה חקוקה בתוכו, והנפש - היא כבר טלאי על טלאי וקשה לזהות את השכבה הראשונה שנפרשה על העור הנקי.
הבוקר אני רוצה לצלול. אני סוגרת את הג'יטוק כדי להפסיק לחכות. לחכות זה מקום רע. לפעמים גם ליזום זה מקום רע. אני רוצה לעבור דירה כמטאפורה. לזוז בלוק אחד ליד, רצוי שמאלה, כדי לעשות שם את מה שמתחשק לי - לחכות או ליזום מבלי שאינסטינקטים יצווחו לי בראש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה