אבל את לא מכחישה, מלחמה מתישה

אחרי הפגישה הגרועה באה עוד פגישה טובה מאוד. הטיול שלי בצפון סיפק לנו הרבה זמן לאוורר את כל הרגשות השליליים ההם ולרגע היה שם איזה קתרזיס. היינו אני, הוא ומילים מפורשות והתחושה שאני לא לגמרי לבד עם הרגשות שלי ואז היה את אתמול. זה קצת כמו גלגל ענק איתו, אחיר כל טיפוס ברור שתגיע איזו ירידה ואני מכירה את זה טוב מידי, מעצמי, ואני מקווה שמפעם. הוא מתקרב ומיד מתרחק, לא במכוון, לא ברגל גסה, באיזו התנתקות, באיזו שבירת כלים עדינה, במסווה של אותנטיות והוא באמת מאוד אותנטי רק שאתמול היה לי קצת יותר מידי. המשכנו לדבר, אחרי שהוא פרח מהסביבה המשותפת שלנו, ברגע שהיה לכאורה נעים וקרוב, אבל משהו היה שם כבר עוין מידי, מצידי. הסקרנות וההכלה שלי התחלפו בקוצר רוח, בחוסר סובלנות, בעוינות שלא מנסה להסתתר. ואז הוא נלחץ, ואני מסתכלת על זה מהצד וחושבת איזו איומה הייתי פעם, במשחק הידוע מראש של התקרבות-התרחקות-וחשש פתאומי לאבד ועם איזו הבנה מעט מאוחרת על כך שלמשחקים האלו יש מחיר. ההילחצות שלו הובילה אותו להגיד כל מיני דברים שניסו לפצות על משהו שאמר קודם, משהו מעורפל על כך שהוא לא בטוח אם הוא כמה לקשר או כמה אלי. הוא קצת ריכך את האמירה הזאת, אבל עוצמתה ההיעלבות לא הצליחה להתפוגג ואני כבר לא הייתי שם. מסתבר שלא זונחים מנגנונים ישנים כל כך בקלות.

עוד מעט נהפוך לשיר

אלף שנות אור נוצקו ביננו אתמול. כל כך פתאום עד שקמתי הבוקר עם תחושת הקלה על הנסיעה שלי לצפון. עם רצון להעמיק את המרחק, עם רצון ללכת, כמעט להעלים את כל החודש האחרון ולחזור ללבד המלטף שלי. כמה מהדברים שסיפר, גרמו לי לחשוב משהו שחשבתי על אלף, שהוא לא בן אדם להישען עליו, שהוא לא יודע להיות שם בשביל אנשים, שאולי אני לא לגמרי קוראת את הכוונות שלו נכון. הדברים שאמר ציירו לי אדם קצת ילדותי ואנוכי. הרבה ניואנסים גורמים לי להגיע למסקנה הזאת בקשר לאנשים רבים מידי. אני יודעת את זה. לפעמים אני גם מגיעה אליה בדרכים מסתוריות. אבל אני גם יודעת שיש לי נטיה לראות דברים בצורה נאיבית וסלחנית, במיוחד בקשרים חדשים, עד לנקודה שבה הם צועקים עלי לראות אותם. ואם לא די בזה אחר כך גם היה סקס עלוב. בלי קשר לקודם ולמחשבות שרדפו איתי וכנראה שעם קשר אליהן. העליבות האמיתית של הסקס היתה בחוסר היכולת שלו לראות כמה זה עלוב ובפער (נדמה לי) העצום שהיה בתפיסות שלנו לגבי אותו ארוע ממש. יש שם חוסר בטחון כל כך גדול מצידו עד שיש לי תחושה שהוא לא ממש רואה אותי. מצאתי את עצמי מתגעגעת לאלף. לא זוכרת מתי שכבתי במיטה בפעם האחרונה, ברגע שאחרי, רוצה לבכות מרוב דיסוננס, ממחשבות וגעגועים ששתולים ברגע המאוד לא נכון, ומתאפקת כל כך להסתיר את זה. ההירדמות שלו היתה בקונטרסט כל כך בוטה למה שהיה לי מתחת לעור. יש בי קול נורא גדול שרוצה ללכת.

עד שישקוט הים

יש מסיבה אצלי בראש ונדמה שלא הוזמנתי. אני מדליקה את הרדיו ומכבה, מנסה להשתלט על יותר מידי מטלות בו זמנית ומאבדת אחיזה בכולן, פותחת יותר מידי חלונות באינטרנט, פותחת יותר מידי חלונות אל הנפש שלי וסוגרת את כולם. ד' ואני עדיין רוקדים. אתמול בבוקר הוא כתב "אני מתחיל להתגעגע". אני גם, רק שפתאום זה נהיה מסובך. זה לא חייב להיות מסובך ובכל זאת, יש את החיים ונדמה שלא לקחתי אותם בחשבון. לרשימת המטלות הלא נגמרת המתוכננת עד לנסיעה נוספו עוד כמה חדשות, לא סבירות בכלל. אני חושבת שהמנחה שלי, בעודו יושב לו מעבר לים בשנת השבתון שלו, משועמם בימים אלו אפילו יותר מהרגיל. יש לו כל מיני רעיונות ורובם לא ישימים ואני משחתת את זמני בלדחות אותם באינטלקט מזויף. ד' שוב בבית החולים ונדמה שהוא תמיד היה שם. כעת נוספו לו כמה בעיות ממשיות שמחייבות אותו ממש להישאר שם במקום לחמוק חרש מהאחיות ולהגיע אלי. מחר אני ואחותי ניסע לטיול בשטח. אני והיא, שלושה ימים, עם שק שינה ואוהל. האדמה חסרה לי, אני צריכה להלך עליה קצת כדי לשאוב קצת איזון. השמש חסרה לי, אני צריכה לבהות בה קצת כדי שינוסו הצללים.

שברי את הטלויזיה ובואי נלך לישון

חוסר המנוחה שלי נפתר כמעט תמיד בפעולות. לא כל כך משנה אם לפעולות האלו יש רציונל או נרטיב או אפילו תכלית, כל מה שדרוש הוא אינרציה. להמשיך לנוע ולא לשאול למה זה טוב. הנקודה שבה אני צריכה להתעמת עם חוסר המנוחה היא תמיד הנקודה בה התנועה נפסקת בלי אזהרה מוקדמת.

טיסת לילה

איזה וויב חדש פולש לי אל תוך המחשבות. חסר מנוחה ורעב. אני אפילו לא יודעת למה הוא רעב. השיחה אתמול בערב עם ד' נגמרה בטון צורם. יש לו נטיה לסיים שיחות בפתאומיות ואני צריכה נחיתות רכות, סיבובים ועיקולים והכנה מקדימה. גם קודם זה קרה, אבל איכשהו נתפס אצלי בצורה קלילה יותר. ואז בא הוויב הזה לנוע. לשתות קפה עם כל האנשים בעולם. לצרוך חיבוקים ופטפוטים. כולם מסקרנים אותי פתאום, ונדמה שזה רק בשביל לא להישאר עם עצמי. עצמי חסרת ציפיות ומעורבות רגשית היא עצמי יותר מגניבה. זאת תפיסה עצמית רעה אבל היא יושבת לי מתחת לעור. רגשות לוקחים אותי למקום טעון מידי. היה קל לי להתמודד עד כה עם ה"כיף לי איתו" או "אני נמשכת אליו" כל אלה ניואנסים מתקתקים שאין בהם מעורבות רגשית ממשית, יש בהם תחושה כללית של פאן וקלילות ואז הוויב. יש רגעים שאני רוצה להניח לו להיות, להגיד לעצמי, זה בסדר. זה מפחיד אותך, בואי תישארי עם זה, לא חייבים לעשות עם זה כלום. ומהצד השני יש את הכמיהה לפתור את זה, כלומר ללכת, לוותר או להקל על זה כלומר להיכנס לסחרור חברתי שמצליח בדרכו המסתורית להוריד מעט את העומס מהלב. אולי כי הרגשות האלו נחלקים ביני ובין יותר אנשים, אולי כי זה משאיר אותי פחות עם עצמי, אולי כי נותן תחושה מדומה של שליטה, של יש הרבה אנשים שם מסביב, גם אם הכל יתחרבש עם האחד הספציפי שנוכחותו מלחיצה אותי.

צל כבד ירח מתאבד

בצהריים רציתי לכתוב כאן שכיף לי איתו. ובאמת. כיף. בילינו המון זמן ביחד, אבל מתחילים להתגנב אצלי החששות. לא כי רע, לא כי הוא איזה ורסיה ביזארית של אלף. אלא דווקא בגלל שהוא נורמלי. מורכב אבל נורמלי, מהסוג שקורים איתם דברים מבלי שצלים גדולים יעיבו או יעמדו בדרך. אפשר היה אפילו לחשוב שקצת מוזר שהן חיכו עד כה, החששות, אבל הן חיכו, מאוד בסובלנות, ועכשיו נראה שנמאס להן. השבועיים הבאים שלי מרוצפים בטיולים ובנסיעות ובעוד שבועיים אני אטוס לחודש שלם. זה זמן גרוע לכאורה, רק התחלנו להכיר. אנחנו רק מתחילים להרגיש בנוח האחד בחברת השניה. ומצד שני, מתישהו באחד החודשים הקרובים אני גם אסע לפוסט. לא לחודש, גם לא לחודשיים. אין לי מושג מה יקרה ואם לשאול משפט שהוא אמר בהקשרים אחרים לגמרי - אני בכלל לא חושבת ברזולוציה הזאת. אבל תגיע נקודה כזאת ונדמה לי שכבר משהו ממנה, צל כהה, נמצא כאן.

לאמא שלי גילו סרטן בשד. זה תפס אותי באמצע היום בעבודה. סיפרתי לא', השותפה שלי לחדר ומיד אחר כך צלצלתי לכללית וקבעתי תור לכירורוג שד. "בתל אביב יש רק ביוני" ענו לי שם, "אז לא בתל אביב", השבתי, מפתיעה אפילו את עצמי וקבענו למחר. כל הזמן הזה א' הסתכלה עלי בחצי תמיהה. כשסיפרו לה את אותו הדבר, כמה שנים קודם לכן, היא סגרה את הטלפון והמשיכה כאילו לא ארע דבר, אחר כך היא לא הפסיקה לבכות, עם עצמה, כשאף אחד לא רואה. התגובה המיידית שלי בסיטואציות כאלה היא צורך בפעולה. צורך לדעת. סודות תמיד הקפיאו אותי למוות אבל במידע יש נחמה ולפעולות יש אפקט מרגיע בשבילי. כשאחותי סיפרה לי היא שאלה מה אני מרגישה כלפי זה ועניתי לה, "קצת מלחיץ". "כן.." היא ענתה מהר מידי, "התכוונתי לאמא". אבל אמא שלי עברה כזה מידור שאני בכלל לא מסוגלת להתייחס אליה באופן ישיר. לא ראיתי אותה קרוב לחמש שנים, אין לי אפילו תמונה שלה בראש. "זה מורכב יותר" עניתי בסוף. ואכן, כי עם "מלחיץ" אפשר להתקשר לרופא אבל עם "מורכב" פשוט נשארים.

העצים הקטנים בחורשה חיכו לי כל הימים

בגילי המופלג אנשים נכנסים לחיי הרבה יותר בקלות מבעבר. קצת משונה, אפשר היה לצפות למצב ההפוך, אבל האימון, מסתבר, מקצר תהליכים. עם ד' יש איזה ריקוד עדין. כשאני מנתקת את הטלפון אחרי שיחה איתו יש לי לפעמים תחושה של אחרי נשימה עמוקה מאוד. נימים דקים של חמלה נמתחים ממני אליו ואיזה זהירות גדולה נפרשת כמו שטיח רחב ורך. זהירות שיותר מהכל מזכירה ריקוד, או אולי את הצעדים הראשונים בריקוד לא מוכר. זה נעים ומפחיד בו זמנית. המנגינה ממכרת, מרגיעה, אבל הצעדים עוד לא לגמרי אינטואיטיבים. שלא כמו בסערה הגדולה עם אלף, עם ד' קורה משהו איטי מאוד, אבל כזה שמכרסם בהתמדה, איזו מחילה שנעים וחם בה. תמיד נשאר משהו בסוף השיחה שרציתי לדעת ולא הספקתי לשאול, לפעמים מתעוררת בי סקרנות אקראית כלפיו באמצע היום, תוך כדי מלאכה רוטינית כזאת או אחרת, על פרט כזה או אחר, לכאורה חסר חשיבות. לאט, כאמור, כהולם הלב.

לאט, כהולם הלב

קמתי שבעת רצון. אין לי מושג למה. אובייקטיבית, הדברים שהטרידו אותי אתמול ושלשום עדיין עומדים על מקומם. את הדברים שלא הספקתי לעשות עדיין לא הספקתי לעשות אבל יש לי תחושה של משהו טוב. הטיול להודו מתקרב והצלחתי לכתוב אתמול שני מיילים שהעיקו עלי ובאופן כללי יש לי חשק לחיות. הניסוי שטבעתי בו בחודש האחרון הולך ומסתיים ותוצאותיו משביעות רצון. הפוסט הולך ומתבהר ובקרוב תינתן התשובה לגבי המלגה האחרונה, ככה שאני אפילו אדע מה אני הולכת לעשות שם. האבסורד הוא שהתחושה הזו תמיד מלווה בשכחה מאוכל. מין רצון לחיות שמלווה ברצון להתאייד. כל כך הרבה דברים מציפים אותי שאני מוצאת את עצמי לפעמים בסוף היום, מצליחה להיזכר רק בקושי מה אכלתי. ד' הוא ד'. פגשתי אותו שוב אתמול ואחר כך נסחפתי לחישובים על מידת ההדדיות שבקשר. אין בזה צורך. אני רוצה לתת לדברים להיות מה שיהיו. עובדת על התודעה ההודית שלי כבר מעכשיו.

בוא ונרקוד נשכח

אתמול בלילה הוא אמר "אני אוהב שאת מדייקת אותנו" ובאותו הרגע הוא היה נוכח מאוד. בשאר הזמן יש לי תחושה שהוא במקום אחר ואני אלופת ההתנתקויות, הולכת בעקבותיו. הרבה פעמים אני מרגישה שאני מאמצת את התחושות של האנשים מולי. עם אלף היה שחרור נורא גדול. עם ד' הדברים עצורים. הדברים שמלחיצים אותו נראים לי לרגע זרים ויומיים אחר כך הם רודפים גם אותי. יש לי תחושה משונה כאילו כל המהות שלי היא העתק דהוי של האדם מולי. אתמול בבוקר חשבתי עליו פתאום כאבא. זה התחבר לשיחות שהיו לנו, אבל גם לתחושה שהוא איש כזה שהייתי רוצה לעשות איתו ילד. אי שם, בעתיד הרחוק מאוד. והתחושה הזאת כשלעצמה מספרת לי המון על מה אני רואה בו. אלא שכמו תמונה שנקרעה חייב להיות איזה באג בסיפור. חלף די הרבה זמן, במונחים תל אביבים, עד הנקודה שבה הגיע סקס וכל הסיפור היה גמלוני משהו. חסר חן. חסר חיבור אמיתי. מצאתי את עצמי מהרהרת באלף ובתאמה המינית המושלמת שלו אלי. הרגשתי קצת כמו תיכוניסטית שמגששת בפעם הראשונה. נדמה לי שגם הוא, אבל אולי הוא ראה את זה באור אחר ממני. יש משהו בזרות שהרבה יותר קל לנוע בתוכו, בשבילי, וד' כבר עבר את נקודת הזרות ואתמול נעמד ביננו איזה קיר של חשש ומבוכה וסירבול, אז נסוגתי. ויכול להיות שאני מדייקת אותנו. מכוונת אותנו אל עבר הלב, מתעקשת על הרקע הנכון, אבל גם יכול להיות שאני מדייקת אותנו למוות.

מי זה דופק בדלת / איך הגעת לפה

יש דברים שמתחילים פתאום ונדמה שלעולם לא אצליח להבין מה הטריגר שלהם. עד לפני כמה ימים הייתי מעוניינת-מסוייגת ופתאום הפכתי למעוניינת מאוד. אולי בגלל הלילה הלבן שבילינו ד' ואני, מקשקשים ומתנשקים לסירוגין. פתאום הוא נראה לי הרבה יותר מיני מאיך שהוא הצטייר קודם וזה מצא חן בעיני. משונה שלרשימת הדרישות שלי מבן זוג נוספה מיניות מפותחת. במשך הרבה שנים, ובמיוחד אחרי ותוך כדי מערכת היחסים הארוכה מידי שלי עם ג' הישן, תפסתי את עצמי כבן אדם מאוד לא מיני. זה השתנה כשפגשתי את האנשים הנכונים שעוררו אצלי את קשת הרגשות שחסרה או כובתה כליל עם ג' הישן. בסוף אותו לילה לבן, היינו שנינו צריכים להגיע לעיסוק מוקדם מאוד בבוקר, הוא לבדיקה שהיתה חייבת להתבצע אחרי לילה ללא שינה ואני למעבדה, לא לפני שהוא אמר לי לפחות כמה פעמים שזה מרגיש לו כאילו הוא מכיר אותי שנים ולא שבועיים. גם אלף אמר לי את המשפט הזה. אני חושבת שאני אוהבת את זה, מבחינתי זה אומר שאני מרגישה ומתנהגת בטבעיות גם עם אנשים שאני בקושי מכירה ושאני מאפשרת גם להם לנהוג כך. יש ימים שאני קמה בבוקר ואומרת לעצמי - וואו, באמת שגדלתי.

כמו לקפוץ מהבניין הכי נמוך בעיר

יש איזה מיינד גיים בין ד' וביני. כל שיחה איתו היא צלילה אל תהומות ולאחריה שאיפה מלוא הריאות של חמלה וצער ורתיעה ואינטימיות וגעגוע וכמיהה שהשיחה תמשיך לעד. תמהיל מוזר של דברים מתעורר בי כשאני מדברת איתו. הדיבור איתו מסתובב דרך איזה ציר מסתורי ומדויק. הוא עדין מספיק אבל גם חד כמו תער וזוכר כל פרט. באופן אירוני הוא נמצא כעת בבית החולים בגלל כמה פרטים ששכח. איזה דיסקונקט, אמרתי לו בשיחה האחרונה, אני אוהבת פרטים ואתה. וההתמגנטות הזאת של בחורים בבתי חולים אלי או אני אליהם קצת מטרידה. כל הרגשות שמתעוררים בי דרך העיניים החקרניות ההן מציפים אצלי דברים ישנים. לפעמים יש לי הרגשה כאילו אני יושבת על ספת הפסיכולוג ופתאום נרעשת מקו ישר שמצליח לחבר כמה נקודות תועות לכאורה. אני מוצאת שאני מחכה לדבר איתו, לדבר - אבל עדיין לא לגעת בו. כאילו השילוב של שני הדברים יחד הוא סוג של כוויה.

And I know you have a heavy heart

את ליל הסדר ביליתי לבד. קצת עצוב כשחושבים על זה. בעיקר עצוב מנקודת המבט של מי שמסתכל עלי מהצד. לא חשבתי שזה עצוב כשתיכננתי את הניסוי הנוכחי באופן שיאלץ אותי להגיע למעבדה גם בליל הסדר וגם ביום שאחריו ויחבל בכל אפשרות לנסוע לצפון. חשבתי שמדובר בסידור נוח לכל הצדדים. אני מתעבת את החגים האלו על אמירותיהם הגזעניות, על המשפחתיות המזויפת שחלק מהאנשים מתאמצים ללבוש כדי לאלתר מעט נורמליות. המקום הלכאורה טבעי בשבילי ללכת אליו הוא המקום האחרון שבו אני ארצה לבלות ערב או לילה וכל האופציות האחרות, מזכירות לי לבד גדול מידי בעצם חוסר הטבעיות שלהן. כל האחיות שלי חגגו עם בני המשפחה של בני הזוג שלהן, כנראה שיכולתי להצטרף לכל אחת מהן, או בוודאות לחלקן והיו גם חברים שהציעו משהו דומה. בכל האלטרנטיבות האלו אני מרגישה כמו אסופית. אני שונאת להרגיש כמו אסופית. ובכל זאת, אתמול, אחרי שסיימתי עם הניסוי ושמתי פעמיי לביתי הגדול והריק, עלתה שמץ של מועקה מהשקט, מקולות הביחד שבקעו מדירות השכנים, מבגדי החג שלבשו העוברים והשבים, מהרחובות השקטים, מתמונות החג שהעלו חברים בפייסבוק. כל אלו, גברו, לרגע קצר אחד, על חרדת האסופיות. well we might die from medicine but we sure killed all the pain what was normal in the evening by the morning seems insane Lua / brighteyes

לופ

כמעט מתבקש לקרוא לד' דנידין. כשאני פוגשת אותו אני חשה בענני חוסר המשיכה כלפיו אבל בטלפון הוא שוב נשמע לי נחשק. לא מדובר בעננים מוחלטים אלא במשהו אפרפר, יש רגעים שבהם כן ואז רגע שלא, והרגע הזה שלא מזכיר לי מערכת יחסים ארוכה מידי שבה ביליתי בלשכנע את עצמי שהכל בסדר. משיכה מינית היא מרכיב הכרחי. היא מה שמחזיק קשרים מלגסוס, היא מה שמחזיק קשרים רופפים מלהיפרם. ואי אפשר לשים את האצבע על מה בדיוק המרכיבים, כל העסק חמקמק ולא הגיוני, אבל כמו הדילמה הישנה עם ג', כשאנחנו מדברים, הוא נשמע לי כמו האיש שהייתי רוצה לחיות איתו, אבל כשאנחנו נפגשים אני שואלת את עצמי האם אני בטוחה לגבי זה. חלפה בראשי המחשבה שאנשים כמו דנידין וג' מעוררים בי רתיעה דווקא בגלל המתאימות שלהם בשבילי. זה קצת כמו לשכנע את עצמך שחוסר הכימיה בינך לבין הפסיכולוג הוא הסיבה שמלכתחילה חיפשת אחד, ובכל זאת. עם אלף לא התלבטתי כל כך. הכל נראה מתאים כל כך, אולי דווקא - בגלל שהיה כל כך לא מתאים.

חדר משלך

הלבטים אם לנסות פגישה שלישית או לא נגמרו כשהוא התקשר ושאל אם אני בעניין, ואחר כך הוסיף שהוא ממש זקוק לאינפורמציה הזו. זה נאמר כל כך בחן שמיד התפוגגו הלבטים ואמרתי שאני מסכימה לבדוק. קבענו לאתמול, אחר כך קבענו לאיפשהו בחוץ ואחר כך הוא התקשר לשאול אם אני מעדיפה שהוא יגיע אלי. שוב, הרגלים של קיבוצניקים. אינסינקטיבית עניתי שלא ואחר כך התקשרתי להתחרט, מתוך המחשבה שאני לא זקוקה לסט אפ חיצוני כדי למתוח גבולות ונראה לי שכבר מהפעם הקודמת הוא הבין שקפה בשבילי הוא באמת רק קפה ושאם אני מעוניינת ביותר, אני פשוט לא קוראת לזה קפה. פיטפטנו הרבה מאוד וגם לקחנו צעד אחורה מהנשיקה בפעם הקודמת וזה הרגיש נכון והרבה פחות מלחיץ. מתוך שברי דברים שאמר, נראה לי שגם בשבילו ההתקרבות ההיא לוותה ברגשות אמביוולנטים. אני מחבבת אנשים שמבחינים בניואנסים. יש שם איזו מורכבות ואני סקרנית לגביה, ועכשיו כשהציפיות (הפיזיות בעיקר) וחוסר החובה לממש אותן הונחו על השולחן, התפנה איזה חדר גדול בנפש.

אפילוג

גם אחרי שעה של שיחת בירור עם ש' לתוך הלילה, לא הצלחתי להחליט האם אני חותכת עם ד' או בודקת עוד קצת. גבולות גזרה הם עסק משמעותי למדי בשבילי ולעד יוותר המאבק בין להאמין לאינסטניקטים שלי (שלא) או לקול ההגיון המבקש לשקלל את המציאות והאופן הבלתי רציונלי שבו היא משפיעה על החלטות כאלו ואחרות. מה שבאמת הייתי רוצה זה לשקלל את האישיות של ד', על היכולות שלו להיות קשוב וסקרן וחקרן ומעניין ביחד עם הפשטות הקיומית של אלף, על היכולות שלו להבין בצורה כמעט מיסטית את האופן שבו גוף פועל מול גוף אחר. שוב ההבנה המצערת הזאת, שחשיבותם של השניים, גוף ונפש, יחד ולחוד, שווה במידה מרגיזה.

בעיר הזאת

בהשוואה לפגישה הראשונה שהיתה נפלאה, הפגישה השניה היתה מאכזבת משהו. בעיקר היה בה יותר מדי ממנו - אומנות שלמרבה הצער, מעטים השכילו לפתח. לרגעים מסוימים הוא הזכיר לי את אחי. לא בדיוק זכרון של אחי האהוב וזה והרגשתי שאני מאוד נרתעת ממנו, פיזית. בפגישה הראשונה חשבתי שהוא נראה טוב. אני עדיין חושבת ככה, אבל משהו בו דחה אותי. הנשיקה היתה פושרת מאוד, הרגשתי שהתנשקתי איתו מכוח איושהי אינרציה, ולא מתוך תשוקה אמיתית, כאילו שזה היה הדבר שהייתי אמורה לעשות באותו רגע. לרגע זה הזכיר לי את ג' הישן. עוד זכרון לא טוב. ואז הגיעה ההשוואה הבלתי נמנעת, לאלף. ביני לביני אני עדיין מנסה לברר מה זה הדבר הזה שהיה שם עם אלף. התשוקה אליו היתה כל כך מוחלטת ואני לא חושבת שדומה למשהו שחויתי אי פעם. אלף הוא לא בדיוק מהבחורים שמסובבים אחריהם את הראש ברחוב. הוא חמוד, אבל לא משהו עוצר נשימה, ועדיין, האינטימיות הפיזית שנוצרה ביננו כאילו הותאמה למידותיי במדויק. היה בו איזה שילוב מנצח בין רגישות לספייס הפיזי הדרוש לאנשים ביחד עם סקס אפיל שדיבר בדיוק אלי. כמה חבל שלרגישות הזאת לא היה ביטוי בשום שטח אחר בחייו, כי מכל בחינה אחרת, אלף נשאר הרחק מאחור. אחרי שהסתובבנו בשני בארים, ד' ואני, הוא ליוה אותי הביתה, אבל גם כשהגענו אלי, הוא לא עצר ונפרד לשלום, אלא שאל אם יוכל לעלות. ש' ואני קוראים לזה נקודת החישוב מסלול מחדש. חבל שאין לאנשים מנגנוני בקרה כמו לג'י פי אסים. לא מאוד התאים לי אבל לא כל כך הצלחתי לבטא את זה. במקום זאת, ערכתי תיאום ציפיות גמלוני במקצת על מה ההזמנה כוללת במדויק, ובעיקר על מה היא לא כוללת. יש סיטואציות שנורא קשה לי להתנהל בתוכן בחינניות והאיבה על חוסר היכולת לבטא את עצמי מופנית כלפי מי שעורר את חוסר הנוחות, ובכל זאת, עלינו אלי ולמשך איזה זמן פיטפטנו בנעימות במרפסת. לרגע הרגשתי כאילו אני מפטפטת עם ידיד ולא עם מישהו בדייט השני שלנו. דבר מהתשוקה החולפת בבאר לא חזר על עצמו ויותר מפעם אחת שאלתי את עצמי מתי הוא מתכוון ללכת. עד שנדמה היה שהוא מגייס מספיק רגישות להגיב לפיהוקים שלי, הוא שאל (די בחוסר חן) האם הוא יכול ישאר לישון. עניתי שלא. זה היה כל כך מנותק מהקשר ועל גבול המעיק. מין הרגלים של קיבוצניקים, חשבתי לעצמי (תוך כדי הקלה) אחרי שהוא הלך. הרגלים של קיבוצניקים שעבורי הם מבטלי תשוקה אולטימטיביים, הרגלים שיש בהם לדרוס מהר מידי את העדינות הנדרשת בחציית המרחק לעבר אנשים חדשים. נראה לי שגדלתי להיות ילדת עיר.