העצים הקטנים בחורשה חיכו לי כל הימים

בגילי המופלג אנשים נכנסים לחיי הרבה יותר בקלות מבעבר. קצת משונה, אפשר היה לצפות למצב ההפוך, אבל האימון, מסתבר, מקצר תהליכים. עם ד' יש איזה ריקוד עדין. כשאני מנתקת את הטלפון אחרי שיחה איתו יש לי לפעמים תחושה של אחרי נשימה עמוקה מאוד. נימים דקים של חמלה נמתחים ממני אליו ואיזה זהירות גדולה נפרשת כמו שטיח רחב ורך. זהירות שיותר מהכל מזכירה ריקוד, או אולי את הצעדים הראשונים בריקוד לא מוכר. זה נעים ומפחיד בו זמנית. המנגינה ממכרת, מרגיעה, אבל הצעדים עוד לא לגמרי אינטואיטיבים. שלא כמו בסערה הגדולה עם אלף, עם ד' קורה משהו איטי מאוד, אבל כזה שמכרסם בהתמדה, איזו מחילה שנעים וחם בה. תמיד נשאר משהו בסוף השיחה שרציתי לדעת ולא הספקתי לשאול, לפעמים מתעוררת בי סקרנות אקראית כלפיו באמצע היום, תוך כדי מלאכה רוטינית כזאת או אחרת, על פרט כזה או אחר, לכאורה חסר חשיבות. לאט, כאמור, כהולם הלב.