לאמא שלי גילו סרטן בשד. זה תפס אותי באמצע היום בעבודה. סיפרתי לא', השותפה שלי לחדר ומיד אחר כך צלצלתי לכללית וקבעתי תור לכירורוג שד. "בתל אביב יש רק ביוני" ענו לי שם, "אז לא בתל אביב", השבתי, מפתיעה אפילו את עצמי וקבענו למחר. כל הזמן הזה א' הסתכלה עלי בחצי תמיהה. כשסיפרו לה את אותו הדבר, כמה שנים קודם לכן, היא סגרה את הטלפון והמשיכה כאילו לא ארע דבר, אחר כך היא לא הפסיקה לבכות, עם עצמה, כשאף אחד לא רואה. התגובה המיידית שלי בסיטואציות כאלה היא צורך בפעולה. צורך לדעת. סודות תמיד הקפיאו אותי למוות אבל במידע יש נחמה ולפעולות יש אפקט מרגיע בשבילי. כשאחותי סיפרה לי היא שאלה מה אני מרגישה כלפי זה ועניתי לה, "קצת מלחיץ". "כן.." היא ענתה מהר מידי, "התכוונתי לאמא". אבל אמא שלי עברה כזה מידור שאני בכלל לא מסוגלת להתייחס אליה באופן ישיר. לא ראיתי אותה קרוב לחמש שנים, אין לי אפילו תמונה שלה בראש. "זה מורכב יותר" עניתי בסוף. ואכן, כי עם "מלחיץ" אפשר להתקשר לרופא אבל עם "מורכב" פשוט נשארים.