לאט, כהולם הלב

קמתי שבעת רצון. אין לי מושג למה. אובייקטיבית, הדברים שהטרידו אותי אתמול ושלשום עדיין עומדים על מקומם. את הדברים שלא הספקתי לעשות עדיין לא הספקתי לעשות אבל יש לי תחושה של משהו טוב. הטיול להודו מתקרב והצלחתי לכתוב אתמול שני מיילים שהעיקו עלי ובאופן כללי יש לי חשק לחיות. הניסוי שטבעתי בו בחודש האחרון הולך ומסתיים ותוצאותיו משביעות רצון. הפוסט הולך ומתבהר ובקרוב תינתן התשובה לגבי המלגה האחרונה, ככה שאני אפילו אדע מה אני הולכת לעשות שם. האבסורד הוא שהתחושה הזו תמיד מלווה בשכחה מאוכל. מין רצון לחיות שמלווה ברצון להתאייד. כל כך הרבה דברים מציפים אותי שאני מוצאת את עצמי לפעמים בסוף היום, מצליחה להיזכר רק בקושי מה אכלתי. ד' הוא ד'. פגשתי אותו שוב אתמול ואחר כך נסחפתי לחישובים על מידת ההדדיות שבקשר. אין בזה צורך. אני רוצה לתת לדברים להיות מה שיהיו. עובדת על התודעה ההודית שלי כבר מעכשיו.