בוא ונרקוד נשכח

אתמול בלילה הוא אמר "אני אוהב שאת מדייקת אותנו" ובאותו הרגע הוא היה נוכח מאוד. בשאר הזמן יש לי תחושה שהוא במקום אחר ואני אלופת ההתנתקויות, הולכת בעקבותיו. הרבה פעמים אני מרגישה שאני מאמצת את התחושות של האנשים מולי. עם אלף היה שחרור נורא גדול. עם ד' הדברים עצורים. הדברים שמלחיצים אותו נראים לי לרגע זרים ויומיים אחר כך הם רודפים גם אותי. יש לי תחושה משונה כאילו כל המהות שלי היא העתק דהוי של האדם מולי. אתמול בבוקר חשבתי עליו פתאום כאבא. זה התחבר לשיחות שהיו לנו, אבל גם לתחושה שהוא איש כזה שהייתי רוצה לעשות איתו ילד. אי שם, בעתיד הרחוק מאוד. והתחושה הזאת כשלעצמה מספרת לי המון על מה אני רואה בו. אלא שכמו תמונה שנקרעה חייב להיות איזה באג בסיפור. חלף די הרבה זמן, במונחים תל אביבים, עד הנקודה שבה הגיע סקס וכל הסיפור היה גמלוני משהו. חסר חן. חסר חיבור אמיתי. מצאתי את עצמי מהרהרת באלף ובתאמה המינית המושלמת שלו אלי. הרגשתי קצת כמו תיכוניסטית שמגששת בפעם הראשונה. נדמה לי שגם הוא, אבל אולי הוא ראה את זה באור אחר ממני. יש משהו בזרות שהרבה יותר קל לנוע בתוכו, בשבילי, וד' כבר עבר את נקודת הזרות ואתמול נעמד ביננו איזה קיר של חשש ומבוכה וסירבול, אז נסוגתי. ויכול להיות שאני מדייקת אותנו. מכוונת אותנו אל עבר הלב, מתעקשת על הרקע הנכון, אבל גם יכול להיות שאני מדייקת אותנו למוות.