אבל את לא מכחישה, מלחמה מתישה

אחרי הפגישה הגרועה באה עוד פגישה טובה מאוד. הטיול שלי בצפון סיפק לנו הרבה זמן לאוורר את כל הרגשות השליליים ההם ולרגע היה שם איזה קתרזיס. היינו אני, הוא ומילים מפורשות והתחושה שאני לא לגמרי לבד עם הרגשות שלי ואז היה את אתמול. זה קצת כמו גלגל ענק איתו, אחיר כל טיפוס ברור שתגיע איזו ירידה ואני מכירה את זה טוב מידי, מעצמי, ואני מקווה שמפעם. הוא מתקרב ומיד מתרחק, לא במכוון, לא ברגל גסה, באיזו התנתקות, באיזו שבירת כלים עדינה, במסווה של אותנטיות והוא באמת מאוד אותנטי רק שאתמול היה לי קצת יותר מידי. המשכנו לדבר, אחרי שהוא פרח מהסביבה המשותפת שלנו, ברגע שהיה לכאורה נעים וקרוב, אבל משהו היה שם כבר עוין מידי, מצידי. הסקרנות וההכלה שלי התחלפו בקוצר רוח, בחוסר סובלנות, בעוינות שלא מנסה להסתתר. ואז הוא נלחץ, ואני מסתכלת על זה מהצד וחושבת איזו איומה הייתי פעם, במשחק הידוע מראש של התקרבות-התרחקות-וחשש פתאומי לאבד ועם איזו הבנה מעט מאוחרת על כך שלמשחקים האלו יש מחיר. ההילחצות שלו הובילה אותו להגיד כל מיני דברים שניסו לפצות על משהו שאמר קודם, משהו מעורפל על כך שהוא לא בטוח אם הוא כמה לקשר או כמה אלי. הוא קצת ריכך את האמירה הזאת, אבל עוצמתה ההיעלבות לא הצליחה להתפוגג ואני כבר לא הייתי שם. מסתבר שלא זונחים מנגנונים ישנים כל כך בקלות.