עוד מעט נהפוך לשיר

אלף שנות אור נוצקו ביננו אתמול. כל כך פתאום עד שקמתי הבוקר עם תחושת הקלה על הנסיעה שלי לצפון. עם רצון להעמיק את המרחק, עם רצון ללכת, כמעט להעלים את כל החודש האחרון ולחזור ללבד המלטף שלי. כמה מהדברים שסיפר, גרמו לי לחשוב משהו שחשבתי על אלף, שהוא לא בן אדם להישען עליו, שהוא לא יודע להיות שם בשביל אנשים, שאולי אני לא לגמרי קוראת את הכוונות שלו נכון. הדברים שאמר ציירו לי אדם קצת ילדותי ואנוכי. הרבה ניואנסים גורמים לי להגיע למסקנה הזאת בקשר לאנשים רבים מידי. אני יודעת את זה. לפעמים אני גם מגיעה אליה בדרכים מסתוריות. אבל אני גם יודעת שיש לי נטיה לראות דברים בצורה נאיבית וסלחנית, במיוחד בקשרים חדשים, עד לנקודה שבה הם צועקים עלי לראות אותם. ואם לא די בזה אחר כך גם היה סקס עלוב. בלי קשר לקודם ולמחשבות שרדפו איתי וכנראה שעם קשר אליהן. העליבות האמיתית של הסקס היתה בחוסר היכולת שלו לראות כמה זה עלוב ובפער (נדמה לי) העצום שהיה בתפיסות שלנו לגבי אותו ארוע ממש. יש שם חוסר בטחון כל כך גדול מצידו עד שיש לי תחושה שהוא לא ממש רואה אותי. מצאתי את עצמי מתגעגעת לאלף. לא זוכרת מתי שכבתי במיטה בפעם האחרונה, ברגע שאחרי, רוצה לבכות מרוב דיסוננס, ממחשבות וגעגועים ששתולים ברגע המאוד לא נכון, ומתאפקת כל כך להסתיר את זה. ההירדמות שלו היתה בקונטרסט כל כך בוטה למה שהיה לי מתחת לעור. יש בי קול נורא גדול שרוצה ללכת.