עד שישקוט הים

יש מסיבה אצלי בראש ונדמה שלא הוזמנתי. אני מדליקה את הרדיו ומכבה, מנסה להשתלט על יותר מידי מטלות בו זמנית ומאבדת אחיזה בכולן, פותחת יותר מידי חלונות באינטרנט, פותחת יותר מידי חלונות אל הנפש שלי וסוגרת את כולם. ד' ואני עדיין רוקדים. אתמול בבוקר הוא כתב "אני מתחיל להתגעגע". אני גם, רק שפתאום זה נהיה מסובך. זה לא חייב להיות מסובך ובכל זאת, יש את החיים ונדמה שלא לקחתי אותם בחשבון. לרשימת המטלות הלא נגמרת המתוכננת עד לנסיעה נוספו עוד כמה חדשות, לא סבירות בכלל. אני חושבת שהמנחה שלי, בעודו יושב לו מעבר לים בשנת השבתון שלו, משועמם בימים אלו אפילו יותר מהרגיל. יש לו כל מיני רעיונות ורובם לא ישימים ואני משחתת את זמני בלדחות אותם באינטלקט מזויף. ד' שוב בבית החולים ונדמה שהוא תמיד היה שם. כעת נוספו לו כמה בעיות ממשיות שמחייבות אותו ממש להישאר שם במקום לחמוק חרש מהאחיות ולהגיע אלי. מחר אני ואחותי ניסע לטיול בשטח. אני והיא, שלושה ימים, עם שק שינה ואוהל. האדמה חסרה לי, אני צריכה להלך עליה קצת כדי לשאוב קצת איזון. השמש חסרה לי, אני צריכה לבהות בה קצת כדי שינוסו הצללים.