טיסת לילה

איזה וויב חדש פולש לי אל תוך המחשבות. חסר מנוחה ורעב. אני אפילו לא יודעת למה הוא רעב. השיחה אתמול בערב עם ד' נגמרה בטון צורם. יש לו נטיה לסיים שיחות בפתאומיות ואני צריכה נחיתות רכות, סיבובים ועיקולים והכנה מקדימה. גם קודם זה קרה, אבל איכשהו נתפס אצלי בצורה קלילה יותר. ואז בא הוויב הזה לנוע. לשתות קפה עם כל האנשים בעולם. לצרוך חיבוקים ופטפוטים. כולם מסקרנים אותי פתאום, ונדמה שזה רק בשביל לא להישאר עם עצמי. עצמי חסרת ציפיות ומעורבות רגשית היא עצמי יותר מגניבה. זאת תפיסה עצמית רעה אבל היא יושבת לי מתחת לעור. רגשות לוקחים אותי למקום טעון מידי. היה קל לי להתמודד עד כה עם ה"כיף לי איתו" או "אני נמשכת אליו" כל אלה ניואנסים מתקתקים שאין בהם מעורבות רגשית ממשית, יש בהם תחושה כללית של פאן וקלילות ואז הוויב. יש רגעים שאני רוצה להניח לו להיות, להגיד לעצמי, זה בסדר. זה מפחיד אותך, בואי תישארי עם זה, לא חייבים לעשות עם זה כלום. ומהצד השני יש את הכמיהה לפתור את זה, כלומר ללכת, לוותר או להקל על זה כלומר להיכנס לסחרור חברתי שמצליח בדרכו המסתורית להוריד מעט את העומס מהלב. אולי כי הרגשות האלו נחלקים ביני ובין יותר אנשים, אולי כי זה משאיר אותי פחות עם עצמי, אולי כי נותן תחושה מדומה של שליטה, של יש הרבה אנשים שם מסביב, גם אם הכל יתחרבש עם האחד הספציפי שנוכחותו מלחיצה אותי.