And I know you have a heavy heart

את ליל הסדר ביליתי לבד. קצת עצוב כשחושבים על זה. בעיקר עצוב מנקודת המבט של מי שמסתכל עלי מהצד. לא חשבתי שזה עצוב כשתיכננתי את הניסוי הנוכחי באופן שיאלץ אותי להגיע למעבדה גם בליל הסדר וגם ביום שאחריו ויחבל בכל אפשרות לנסוע לצפון. חשבתי שמדובר בסידור נוח לכל הצדדים. אני מתעבת את החגים האלו על אמירותיהם הגזעניות, על המשפחתיות המזויפת שחלק מהאנשים מתאמצים ללבוש כדי לאלתר מעט נורמליות. המקום הלכאורה טבעי בשבילי ללכת אליו הוא המקום האחרון שבו אני ארצה לבלות ערב או לילה וכל האופציות האחרות, מזכירות לי לבד גדול מידי בעצם חוסר הטבעיות שלהן. כל האחיות שלי חגגו עם בני המשפחה של בני הזוג שלהן, כנראה שיכולתי להצטרף לכל אחת מהן, או בוודאות לחלקן והיו גם חברים שהציעו משהו דומה. בכל האלטרנטיבות האלו אני מרגישה כמו אסופית. אני שונאת להרגיש כמו אסופית. ובכל זאת, אתמול, אחרי שסיימתי עם הניסוי ושמתי פעמיי לביתי הגדול והריק, עלתה שמץ של מועקה מהשקט, מקולות הביחד שבקעו מדירות השכנים, מבגדי החג שלבשו העוברים והשבים, מהרחובות השקטים, מתמונות החג שהעלו חברים בפייסבוק. כל אלו, גברו, לרגע קצר אחד, על חרדת האסופיות. well we might die from medicine but we sure killed all the pain what was normal in the evening by the morning seems insane Lua / brighteyes