כמו לקפוץ מהבניין הכי נמוך בעיר

יש איזה מיינד גיים בין ד' וביני. כל שיחה איתו היא צלילה אל תהומות ולאחריה שאיפה מלוא הריאות של חמלה וצער ורתיעה ואינטימיות וגעגוע וכמיהה שהשיחה תמשיך לעד. תמהיל מוזר של דברים מתעורר בי כשאני מדברת איתו. הדיבור איתו מסתובב דרך איזה ציר מסתורי ומדויק. הוא עדין מספיק אבל גם חד כמו תער וזוכר כל פרט. באופן אירוני הוא נמצא כעת בבית החולים בגלל כמה פרטים ששכח. איזה דיסקונקט, אמרתי לו בשיחה האחרונה, אני אוהבת פרטים ואתה. וההתמגנטות הזאת של בחורים בבתי חולים אלי או אני אליהם קצת מטרידה. כל הרגשות שמתעוררים בי דרך העיניים החקרניות ההן מציפים אצלי דברים ישנים. לפעמים יש לי הרגשה כאילו אני יושבת על ספת הפסיכולוג ופתאום נרעשת מקו ישר שמצליח לחבר כמה נקודות תועות לכאורה. אני מוצאת שאני מחכה לדבר איתו, לדבר - אבל עדיין לא לגעת בו. כאילו השילוב של שני הדברים יחד הוא סוג של כוויה.