זה אחד מהימים האלה שבא לי לכתוב ואני לא יודעת על מה. הצפה כללית של הלב. יש לי וייב חסר מנוחה שהתחיל היום בבוקר. אני מזהה את הוייב הפנימי שלי לפי המוזיקה שאני מאזינה לה בדרך לאוניברסיטה. אני הולכת ונוסעת עם היד על לחצן הקדימה בנגן. אם מגיע שיר שלא מתאים לקצב הפנימי הוא מוחלף באחר. אני צריכה ארבעה חמישה שירים כדי להתחקות אחרי הקצב. והיום מדובר בהצפה כללית של הלב. השולחנות העגולים בכיכר אתמול המיסו לי חלק מהקרחונים שגרים שם. ישבתי בשולחן כזה ותיעדתי והרגשתי שאני חלק ממשהו גדול, ושזה כבר לא מספיק לי להשתתף בדברים שאחרים יוזמים, אלא אני רוצה לעשות משהו משלי. משהו משמעותי.
ואנשים, הכל מסתכם באנשים בסופו של דבר. מאז כ. משהו השתנה במארג החברתי שלי. כאילו שהגדרתי רמת סף ושלחתי לדרכו את כל מי שמעבר לה. אבל לכל מי שנשאר במעגל, פיניתי עוד סנטימטר ברדיוס הקרוב אלי. אני מרשה לאנשים להתקרב והם מתקרבים. זו משוואה פשוטה. והלב הזה שלי, בדרך כלל יש שם וסתים והם לרוב שומרים יפה. כרגע הם בחופשה. הלכו והשאירו הכל פתוח ודי ברוח קטנה להכניס פנימה את כל מי שחפץ. אני אוהבת את זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה