השעה שלוש בבוקר.ישבתי על אותו כסא כמעט ברצף מיום שישי באחת בצהריים, ועכשיו כבר שבת והצעת המחקר עדיין לא מוכנה. לפני כמעט שעתיים הושלם תהליך הדיאליזה ואת מערכת הדם שלי החליפה מערכת הקפאין החדשה. יש לי בחילה מהשינוי, ותסכול מהעבודה הבלתי נגמרת. מחר בבוקר יקיץ המנחה שלי אי שם בספרד ויצפה למצוא בתיבת המייל שלו את ההצעה. יש עוד כמה שעות אפילו בשביל המנחה המשכים קום שלי. כששאלתי אותו אם ירצה לקרוא את ההצעה שלי, ענה כמעט נעלב שבודאי, אפילו שזה עבור מנחה אחרת, מעבדה אחרת, מדינה אחרת. יש סימביוזה שקשה להרפות ממנה בין מנחה ותלמיד. כבר שש שנים שאני רגילה להעביר כל טיוטה דרכו, הוא הרי מי שלימד אותי לכתוב. ובכל זאת, אני אומרת לגיל, הגיעה השעה לגדול, צריך להרפות מתישהו, את הטיוטות הבאות שלנו כבר אף אחד לא יבדוק, עוד שנתיים או שלוש נתמודד על משרה דומה ומה אז?
מה אז באמת, עונה גיל בשאלה ומוסיף, כמעט לעצמו, אולי אחרי ההצעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה