שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר

ימים לבנים ארוכים. אני מבלה אותם בעיקר מול המחשב וכשמגיעה השעה עשר אני קופצת כמו סינדרלה לתור אחרי הבירה החביבה עלי. ביום החלונות פתוחים לרווחה, שלוות בדידיות גדולה. וטוב. החברים שלי אהובים עלי עכשיו יותר מתמיד. אני כל כך שמחה לראות אותם והאלכוהול נעים כמו מקפא קרח ביום שרב. הפרידה מכ. (או מכל אחד אחר, עכשיו כשחושבים על זה) העירה בי צד רדום וקליל. ש. נכון תמיד להופיע על האופנוע שלו ולהזכיר לי שיש ביננו כל כך הרבה מעבר לעניין הפיזי. אנחנו טובים אחד לשני ולא מבקשים דבר. שום רגש לא ניצת בי, רק חום גדול לאיש החם הזה. אני שומרת עליו כמו על קונכיה. בינתיים גיל מסתמס איתי עד אין קץ, מרפרף בין הפלירטוט לתום המעושה. נורא מוזרה התחושה הזו להימשך לשני בחורים בו זמנית. אני משתפת פעולה ולפעמים פשוט מסתלקת מהמשחק. הגשרים בין אתמול ומחר ישרים וכל כך גבוהים. אני מצליחה לחשוב לא יותר מכמה שעות קדימה. אני קלה כמו רוח והימים לבנים, ארוכים, והצעת מחקר כתובה עדיין איננה.