אפילוג

היום משתפר. לא ניתן להכריז על התקדמות של ממש, אבל עזר כשקראתי לועדה אתמול באוזני המנחה שלי "טראומה". זה שהוא אוטיסט לא אומר שאני צריכה לחסוך ממנו את הרגשות שלי. לפעמים הוא אפילו מפתיע, כמו למשל כשהוא מסכים איתי בעניין אגרסיביות היתר שליותה את הועדה. משונה, כל הדוקטוראט שלי הוא על אגרסיביות, ונפלא עוד יותר שנקודת המוצא היא חברתיות. המקור והסימפטום. אני צריכה להזכיר לעצמי שאחרי הכל מדובר באדם אחד מתוך ארבעה שלפחות שניים מהאחרים גינו את התנהגותו ושאחרי הכל האישור המיוחל לכתיבת העבודה ינתן גם ינתן. עזר קצת לדבר עם אנשים אתמול. אני צריכה יותר לנסות את העניין של לבכות באוזני אנשים ולא להיבהל מהבהלה שלהם. עזר גם להטביע את יגוני באלכוהול וללהג על הדברים החשובים באמת. עזר גם להגיד לגיל היום בבוקר לא לשאול אותי על הועדה אתמול כי אני תכף אתחיל לבכות שוב ולא להתרגש מזה שהוא ציין, כמעט ביובש, את כבר בוכה. אני באמת צריכה לעשות את זה יותר.