שבת בצהריים

בעצם יש לך קצת אופי של בן, ש. אומר לי בדיוק כשאנחנו חוצים את הצומת לכיוון הכיכר הנהרסת ונבנית בפעם המי יודע כמה. הרבה שוטרים יש שם, באיזו התרגשות דרוכה הם ממתינים, שעות רבות מדי לפני, מחאת האוהלים המתוכננת. אנחנו מפלסים דרך בין ניידות שחונות בסבך ואני מתרעמת, מסרבת להסכים לחלוקה המגדרית שלו. אבל הוא, כמו אני לא קשורה לדיון הזה עם עצמו, ממשיך ברצף האסוצאציות שלו ונזכר באיזו שורה של יהונתן גפן על ילדים מנוזלים. השמש עדיין מלהטטת באנשים שצועדים ברחובות וגם בגלידות שלנו, שלא ברור אם אנחנו נאבקים איתן או הן איתנו. אני מוחה מהזיפים החדשים שלו שארית גלידה שחמקה והוא מנשק אותי, ברווח שבין ניידת לניידת, בשפתיים קרות, מתחת שמיים בהירים מאוד. אני מחפשת שלוש מילים להגדיר את הגלידה האולטימטיבית, מתחילה ב"קרה" ומסיימת בלבנה ומלוכלכת. את המלוכלכת אני אוהבת במיוחד.