אני אוהבת גברים גבוהים עם ידיים יפות כמו של פסנתרנים. וינונה אומרת שהדבר הראשון שהיא מסתכלת עליו הוא הרגליים. דיי האב טו האב ביוטיפול לגס, אבל אני מתעקשת על הידיים. וגם על הקול, צליל באס נמוך ושקט. כמו תמונה של חקלאי מספר של דויד גרוסמן, רק עם ידיים מפתיעות, כאילו האדמה לא הצליחה לחלחל לתוכן ונשאר רק האויר, קל ומרחף. אני יכולה שלא להבחין בבחור כזה כשהוא נכנס לחדר אבל אם אנחנו למשל עובדים ביחד על מיקרוסקופ אחד והוא סוגר עם היד שלו על שלי באגביות מוחלטת כדי למנוע תנועה אקראית של אי אילו מהחפצים על שולחן העבודה בזמן ההזרקה, ומשתהה שניה מעבר לסביר וגם אומר דבר חסר משמעות כזה או אחר, נורא בשקט באנגלית איטית במבטא צרפתי כה חינני, או אז נגלה הפלא.
עכשיו כשהג'ט לג שקע אני קצת מצטערת שלא כתבתי את כל השבועות האחרונים, כל כך הרבה פלאים התרחשו שם, כמעט במנותק מהסביבה החיצונית ויחד עם זה כל כך שלובים בה. אני קצת מצטערת שהמחשב התקלקל יום אחרי הטיסה ושקניתי אחד חדש רק עכשיו, אמנם קטן ואדום ויפה, אבל מעט מאוחר מידי. ואני קצת מצטערת שלא כתבתי הכל על נייר עם עט כמו שהייתי עושה פעם, כאילו איבדו מזוהרם שני החברה האלה וזה כבר לא עובד. אולי יום אחד אני גם אאבד את היכולת לקרוא מספר בשר ודם. עכשיו זה נראה לי בלתי אפשרי, להיות ילדת קינדל ביום בהיר אחד, אבל דברים מפתיעים קורים, מסתבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה