ליד הכביש המהיר

המועקה רודפת אחרי כל היום כמו סרטן שמחפש את האיבר הבא לשלוח אליו גרורות. אני מנסה לפענח אותה אבל אין לי דרך לדעת מהיכן תתקיף. רגע אני מתמלאת אנרגיה ויוצאת מהבית אל השמש ורגע אחרי אני מסתובבת ברחוב ונאבקת בריקנות ובעצב חלול גדול. טוב, לא ממש נאבקת. יש רגעים שאני כמהה לקרבה אנושית, אני יוצאת מהבית, פוגשת חברים ויש תחושה של שכחון גדול בחברתם, הריק הזה מצליח לעזוב אותי. אני יושבת בבתי קפה כדי לעשות את העבודה שאני צריכה לעשות מהבית כי ההמולה מרגיעה אותי, היא עוזרת לי לשכוח את הכלום. היו ימים שיכולתי להגיד לעצמי שאני יותר מאושרת מלא-מאושרת, יותר שמחה מלא-שמחה ועכשיו אני כבר לא מסוגלת לומר זאת. וגרוע מזה, אני לא מסוגלת להצביע על שום דבר. הכל לכאורה פועל, דברים זזים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, ואני לבד, ואת כל ההחלטות הגדולות האלו אני עושה בעצמי. ואני אוהבת את זה ושונאת את זה ואני יודעת שאני חייבת את זה לעצמי, למצוא את השלד הפנימי שלי שלא תלוי בזוגיות כדי להיות מסוגלת לשאת אותה. אני לא אוהבת צמתים והנה אני בצומת שאולי היא המשמעותית מאי פעם, ויש איזו אינרציה ואני זורמת בתוכה אבל המים מרגישים לי עכורים ונדמה לי שאני לא רואה רחוק מספיק.