שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב

אני והכלום רוקדים. אני מובילה אותו בצעדים עייפים והוא נשרך אחרי במסירות מעוררת חמלה. הוא איתי בכל פעם שנולד שקט, הוא רודף אחרי בנסיעות הארוכות על האופניים, רודף אחרי בעבודה מול המחשב. אפשר להעלים אותו עם חברים, בבהייה בטלוויזיה, הוא מתכווץ תחת חיבוק אמיתי אבל גם בקרבה מזויפת, בעבודת כפיים, בישיבות בטלות בבתי קפה ובארים, הוא דועך בשמש. אפשר להטביע אותו באלכוהול, אפשר לצאת לריקוד פרטי - אז הוא עומד בצד, ממתין. הכלום שלי הוא שעון חול. אם ממלאים אותו הוא נעשה שקוף. עכשיו הוא איתי לבד בבית. אני מגרשת אותו עם מוזיקה, שולפת תקליט מאובק של הוטל קליפורניה ומניחה בפטיפון. אני אוהבת את הצליל שמשמיעה המחט, את הרעשים הסטטיים שמייצר האבק. הם לא משכיחים כלום אבל משכיחים את הכלום. בבוקר אני בוחרת תקליט, כשאני חוזרת בערב אני מוצאת את עומרי מקשיב לו, לפעמים הוא חווה את דעתו על הבחירות שלי, מצביע בלי לשים לב על שינויים במזג האויר.