תראי יש פה סוד חדש ישן

לאמא שלי היתה יום הולדת לפני יומיים. לא ראיתי אותה מאז שנת אלפיים ושבע. נדמה שזה היה אתמול. קשה לומר שהיא חסרה לי. אבא שלי מת בשנת אלפיים ואחת בדרך שסביר היה שימות שכן לבבות לא שמישים סופם להיעצר. אבא שלי מעולם לא חסר לי. התרגלתי לחיי היתמות. אני לא מסתכלת בהורים של ילדים אחרים בערגה. אולי במין חיוך מעוקל, קצת כמו שמסתכלים על איש זר שטורח לשטוח הסברים מפורטים לשואל האקראי ברחוב. סיטואציה אנושית נעימה לעין, אבל לא כזאת שכמהים אליה. גם את הדוקטורט שלי התחלתי בשנת אלפיים ושבע. כשאני מסתכלת לאחור נדמה לי שעבר נצח. תכף אני אעמוד ואחצוב את השנים הללו לשקופיות פאוור פוינט. הזמן עובר מהר כשמכמתים אותו באירועים מודחקים. עכשיו הוא שוב עומד והייתי שמחה אם היה מזדרז מעט ומאיץ במחוגיו להתקדם. בינתיים עלי לזכור לקנות לי פוינטר.