הזמן עושה את שלו. והרגע שבו אני מבינה את הזמן ואת מרוץ המחוגים שלו והשמיכה שבה הוא עוטף כל כאב הוא תמיד רגע עצוב. זה הרגע שבו ברור לי שדברים נגמרו באמת והם עוברים לתיוק, לתוך קלסר הדברים שהזמן מטפל בהם. אחרי השיחה עם אלף, הדברים דעכו מעצמם. הוא לכאורה השאיר את הבחירה אצלי, אמר שהיה רוצה לנסות, אמר שהוא מוכן לשנות, להשתדל, אבל אז שב להרגליו הישנים ונעלם. אני מרגישה שאני מסתכלת על הדברים מהצד, חושבת שאחרי הדברים שאמר דרוש לו מוקד שליטה מחודש ומתקשרת, קצת כמו שמנסים ליצר קשר מחודש עם נער שהרגע טרק את הדלת ובעט בכיסא, כמעט בלי חשק, מתוך אינרציה ואז משחררת. זה נוח ככה שדברים פשוט דועכים. בלי דרמה גדולה. דרמות גדולות גורמות לי לרצות בדברים שהראש אומר לי לעזוב. לקשר עם אלף יש רשימת מינוסים כאורך הגלות. לא מאוד קשה לעשות לכאורה את ההחלטה הנכונה. אבל היה צריך להגיע הרגע הזה, ההבנה שדברים לא ישובו לקדמותם בכל מקרה. אני מבינה שאני לא רוצה אותו איתי בארה"ב. לא רוצה אותו לתמיד. לא רוצה כמו שרציתי קודם. העולם השתנה, אני השתניתי.
עם כל פרידה, נדמה שדרוש לי פחות ופחות זמן. מין אבולוציה שמתרחשת מעצמה להתאים את עצמי לשעון המתקתק. מצד שני, אבולוציה תמיד מתרחשת מעצמה ולי אין שעון מתקתק. יש לי לב שמאיץ הפוך ושיום אחד יעצר מחוסר שימוש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה