באחת השיחות שלנו שבה דיברנו על הנסיעה שלי לפוסט דוקטוראט, אלף אמר לי בצחוק - אני יודע מה יקרה בסוף, אני אקח אותך לשדה תעופה, ניפרד בדמעות ואחרי חודש אני לא אוכל יותר, אקפל את הדברים שלי פה ואסע אליך. זה הצחיק אותנו לשניה, אותו זה כנראה הצחיק יותר אבל שלא כדרכן של הלצות, זו נחקקה בזכרוני במיוחד. חשבתי לעצמי שהיא מגלה יותר משנדמה. אלף מכור לדרמות ולא סתם האינסטיניקט הורה לו לדמיין את הפנטזיה הכי הוליוודית וקיטשית שיש. בסנריו הזה יש עבורו קסם ורומנטיקה ובעיני מערכת יחסים ילדותית. במציאות, הגיבורה לא עומדת בידיים פרושות בשדה התעופה, היא ממשיכה בחייה. והגיבור, לא משליך את חייו ברגע של אימפולסיביות מפני שדברים הרחוקים מהעין, רחוקים גם מהלב ובין ישראל למקום שאליו אסע מפרידות 14 שעות של טיסה ומטען חיים שלם. אחרי אלף ואדון כלום אני אומרת לעצמי שאני צריכה לזנוח את הרעיון שמישהו יסע איתי. אני צריכה להתרגל למחשבה שאסע לבד ויהיו לי שם חיים שלמים ומלאים ומספקים. גם אני שבויה בפנטזיה הוליוודית והגיע הזמן לשחרר.